שוברת שתיקה (And it's about time)

התגעגעתם אליי? הנני כאן.

כן, אני יודעת, נעלמתי לתקופה ארוכה. פה ושם הגחתי בפייסבוק, אבל פשוט לא היה לי זמן לכתוב. אני גם עובדת בגרין מאונטן 20 שעות בשבוע, גם מנסה לעשות את העבודה שלי כמיטב יכולתי (ולא תמיד זה הולך), גם מנסה להתעמל וגם משתדלת ליהנות. החיים קשים.

לא שכחתי אתכם, חלילה. אני עוקבת אחרי מה שקורה בארץ, ואני גאה בכם. לבי אתכם. אני במערב ולבי במזרח… ובטני משוועת לניגוב של חומוס בפיתה. לא שהאוכל כאן רע (ראו הפוסט הקודם מזון לגוף ולנפש), אבל אשמח מאוד אם לא אצטרך לראות שוב חמאת בוטנים (בטח לא בשילוב עם בננה. שונאת את זה).

אז מה עבר עליי בשבעת השבועות האחרונים?

צעדתי הרבה מאוד. יש לי פידומטר משוכלל, ואני וננסי – הסייעת השנייה, שעזבה אותי בסוף השבוע האחרון וחזרה לביתה שבוושינגטון הבירה – ניהלנו תחרות ידידותית, מי עושה יותר צעדים ביום. לפעמים אני עושה 13,000 צעדים ביום ולפעמים הרבה פחות (לא פחות מ-6000), אבל גם בימים שבהם אני נוהגת רוב היום אני משתדלת לצאת לצעדה של שעה, וגם העבודה במשמרות הערב מוסיפה לספירה לא מעט צעדים.

ננסי ואני נסענו באחד מהימים החופשיים שלנו לערוץ קוויצ'י (Quechee gorge) העמוק והיפהפה, וירדנו ממרכז המבקרים המצוין לתחתית הערוץ. מדובר בטיול קצר יחסית (כק"מ בכל כיוון), אבל כשיורדים למטה צריך גם לטפס בחזרה למעלה. הנה כמה תמונות להתרשמות.

מראה אל הערוץ מהגשר שנמתח מעליו

ומראה מתחתית הערוץ אל הגשר

אחרי שהשבענו את תיאבונו של הפידומטר בעזרת כמה אלפי צעדים, המשכנו לעיירה המקסימה והציורית וודסטוק (Woodstock; לא הוודסטוק המפורסמת), אכלנו ארוחת צהריים בדיינר מקומי ועשינו קצת קניות.

כעבור שבוע ירדנו העירה ללאדלוֹ (Ludlow; העיירה הקרובה ביותר לגרין מאונטן). בג'אווה בבה כבר מכירים אותי בשמי הפרטי ואני לקוחה קבועה, ויש לנו שולחן קבוע גם ב-Hatchery (מיין סטריט; פתוח לארוחת בוקר וצהריים בלבד), שם אנחנו נוהגות לפגוש מדי פעם את לין-אן, מדריכת הכושר הראשית שאוכלת שם כל בוקר. אז אחרי ארוחת בוקר טובה הלכנו ברגל (בשביל הפידומטר) ולאחר מכן יצאנו למסע קניות מתיש בכל שלוש החנויות שבעיירה. קניתי חולצה חמודה וכמה מזכרות. אם אתם מגיעים במקרה ללאדלוֹ אל תוותרו על ביקור בחנות שנקראת Chapter 14  – חנות אקלקטית ולא זולה, אבל יש גם מציאות וכיף לנבור בה. בכלל, החנויות בוורמונט נראות קטנות מבחוץ, אבל בפנים תגלו עוד חדר ועוד חדר עמוסים כל טוב.

אגב ביקורים בעיירות ציוריות, בחודש האחרון עבדתי בעיקר במשרד (בניגוד לננסי וללורן, הסייעת השלישית, שעבדו במשמרות הערב), ובשבת-ראשון הסעתי אנשים לנמלי התעופה השונים שבאזור או אספתי משתתפות חדשות בדרכן לכאן. כך יצא לי להכיר היטב את האזור כולו, כי נסעתי ממש לכל כיוון אפשרי – להרטפורד (קונטיקט), לאולבני (ניו יורק), למנצ'סטר (ניו המפשייר) ולברלינגטון (ורמונט). כמה מהכבישים ציוריים במיוחד – כביש 131 אפילו נקרא Scenic Road ולאורך 15 ק"מ בערך הוא מתפתל בתוך ערוץ נהר מקסים.

אני אוהבת במיוחד את הנסיעה לברלינגטון על כביש 7 צפונה. קודם כל, כי אני אוהבת את ברלינגטון עצמה. ביקרתי בה גם בסוף הרמונט הראשון בוורמונט (ראו הפוסט הרפתקאות בניו אינגלנד) ואחרי שנסעתי לשם שלוש פעמים בחודש האחרון אני מרגישה כמעט כמו בבית. אני מביאה את הנוסעת שלי לנמל התעופה, ולאחר מכן נוסעת למרכז העיירה, מטיילת קצת במדרחוב של צ'רץ' סטריט (בשבת יש שוק איכרים גדול בפארק שליד) ואוכלת ארוחת צהריים במסעדה האסיאתית האהובה עליי (Asiana Noodle Shop, במדרחוב עצמו). לא אוכלים הרבה אוכל סיני בגרין מאונטן, ואין מסעדות אסיאתיות בלאדלוֹ, אז זו ההזדמנות שלי לאכול קצת סושי או מרק נודלס עשיר, טעים ולא יקר. ולראייה:

בפעם האחרונה שנסעתי צפונה החלטתי שהספיקו לי הגיחות לברלינגטון, ובמקום לטייל בעיר 'הגדולה' החלטתי לעצור בדרך בברנדון (Brandon) – עיירה קטנטנה וחביבה, כעשרים ק"מ מצפון לראטלנד (Rutland), על כביש 7. אם אתם מטיילים בוורמונט ובניו אינגלנד, אל תוותרו על העיירות הללו שנראות כאילו אין שם כלום פרט למיין סטריט של מטר וחצי. תאמינו לי, מאחורי החזות המנומנמת מסתתר עולם ומלואו.

אז ביקרתי בחנות עתיקות מקסימה שיושבת ממש על מפל המים הגועש של העיירה – אם תמשיכו לנסוע על כביש 7 בחלונות סגורים ועם מוסיקה ברקע, אפילו לא תשמעו את המפל ולא תדעו מה אתם מפסידים. כמובן שלא פספסתי ביקור גם בבית הקברות המקומי, ותוך כדי טיול ברחוב הראשי נתקלתי בחנות מקסימה במיוחד – The Inside Scoop. אם אתם מגיעים לברנדון, אל תחמיצו. היא נמצאת ממש ליד Brandon Inn שברחוב הראשי, ובפנים תגלו מעין שילוב בין גלידרייה לסודה פאונטן של פעם ולחנות עתיקות… שוב אותו מבוך של חדרים עמוסים עתיקות איכותיות לצד פיצ'פקעס. קניתי מהדורה ראשונה של אחרון המוהיקנים, ועוד כמה מזכרות. לבעלי החנות יש גם בני משפחה בארץ. הנה כמה תמונות מהעיירה.

בכניסה לחנות המקסימה

תחנת המשטרה של ברנדון - לא נראה לי שאחוז הפשיעה שם גבוה במיוחד

אני מאוד מקווה שאף אחד לא פותח את הדלת הזאת

נוף אל המפל מתוך חנות העתיקות שיושבת ממש מעליו

ונוף אל המפל מהשביל הקטן שמאחורי החנות

ואחרון חביב, מבט אל הכנסייה מתוך בית הקברות

טוב, קשקשתי די. יש לי עוד חוויות לספר, כי ביקרתי בחווה אמיתית ופעילה, האכלתי עגלים ואפילו חבצתי חמאה (מתברר שאני די טובה בזה), אבל צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה. מקווה מאוד שהפעם הזו תגיע בקרוב, עוד לפני שאני חוזרת ארצה… עוד ארבעה וחצי שבועות למנאייק!