מזון לגוף ולנפש

השעון הביולוגי שלי מכוונן זה שבועיים לשש בבוקר! (ככה זה כשהולכים לישון בשעה סבירה, אם כי לפחות שעתיים או שלוש אחרי רוב הבנות האמריקניות שרגילות לישון בשמונה, OMG!) אבל אני מרשה לעצמי לישון עוד שעה. אז בבוקר יום שישי התעוררתי כהרגלי בשבע, וגיליתי מחוץ לחלון חדרי מרבד דקיק של שלג רך. אח, איזה אושר! להלן ההוכחה.

אבל הבטחתי לדבר על האוכל, ולכן אקיים. בשבוע הראשון שלי בגרין מאונטן הכרזתי שהאוכל נפלא – והוא אכן מצוין – אבל מאז ידעו היחסים ביני לבין האוכל המקומי עליות ומורדות… בעיקר בשל הנטייה האמריקנית לאכול בבוקר מיני מתוקים ולהוסיף לכל דבר חמאת בוטנים. מודה ומתוודה, אני לא סובלת חמאת בוטנים – וגם לא חמאת שקדים. וגם פשטידת הרועים שהגישו לנו בליל שישי לא ממש דגדגה לי את בלוטות הטעם. אבל חוץ מזה, החיים בהחלט טובים, ולראייה…

 כן, כן, מימין זו פיצה, ומשמאל עוגת גזר.

הפילוסופיה של גרין מאונטן סולדת מדיאטות. אין כמעט אישה בעולם שלא ניסתה בחייה דיאטה כזו או אחרת, גם אם איננה סובלת מעודף משקל, ועל-פי מחקר שנעשה בארה”ב האישה הממוצעת משילה בימי חייה מאות ק”ג! אבל דיאטות פשוט לא עובדות, כי הרעיון שעומד בבסיסן הוא חסך, מניעה… ותחושת קיפוח (deprivation). קרל יונג אמר: What you resist, persists; what you deny, intensifies.

וזה נכון, כי גם מניסיוני שלי, עמוק בתוכנו יש מורד קטן שמסרב להישמע לתכתיבים, שרוצה דווקא את מה שאסור.

ולכן בגרין מאונטן דוגלים במה שמכונה כאן optioning; האופציות פתוחות בפנינו, ומותר לנו לבחור גם בפיצה או בעוגת הגזר, כל עוד אנחנו אוכלים mindfully – מתוך הקשבה לגוף שלנו, לצרכים ולרצונות שלו – ועושים זאת במתינות. ובאמת למדתי לאכול כאן לאט יותר, להעריך כל נגיסה, למצוא את האיזון בין כל אבות המזון. וכדי לא להרגיש מקופחים :-), בכל יום שלישי ושישי אנחנו אוכלים קינוח אמיתי (בניגוד לפירות בשאר ימות השבוע) – בראוני, עוגת גזר, גלידה.

עוד מאפיין בולט הוא השימוש בתוצרת טרייה ואורגנית, ובמוצרים ‘אמיתיים’. את הגלידה מייצרים במחלבה מקומית, עוגת הגזר עשירה, הרטבים עשויים שמן זית מכתית מעולה, סירופ המייפל הוא הדבר האמיתי ולא איזה יצור כלאיים מעובד, וכך גם הגבינות והיוגורטים. השף משתמש הרבה גם בקינואה, בקטניות, בקמח מלא וכדומה, ומגיש מנות משביעות וטעימות כמו ראפ פריך של ירקות מטוגנים קלות, עם מעט גבינה מותכת בפנים וסלט גדול בצד. מעדן אמיתי (והסוד הוא בתיבול).

ארוחת הבוקר היא מזנון חופשי, כולל יוגורט, גבינת קוטג’, ביצים קשות (לפעמים גם חביתה), שיבולת שועל, קורנפלקס, פירות (בדרך כלל גם אשכולית) ועוד מנה חמה כמו מאפין, פרנץ’ טוסט או ואפל אמריקני. מותר ורצוי לאכול ארוחת בוקר גדולה ומשביעה, אבל יש כמה כללים: צריך לשלב בין חלבונים, פחמימות ושומן ומותר לקחת 2-3 פריטים מתוך שתי רשימות שהוכנו עבורנו מראש.

ארוחת הצהריים והערב מוגשות לנו בצלחת ערוכה ומוכנה – מחצית מהצלחת מלאה בירקות (סלט, ירקות מוקפצים, ירקות מבושלים וכן הלאה), ובשני הרבעים הנותרים יש פחמימות וחלבונים. בערב הראשון, כשרק הגעתי לכאן, קיבלנו מרק עוף למנה עיקרית, פרוסת לחם וסלט גדול, ומיד חשבתי לעצמי – אוי לא, אני הולכת למות מרעב ארבעה שבועות, כי מרק וסלט היו מבחינתי רק ספתח למנה העיקרית. והנה, להפתעתי הרבה אני נמצאת כאן כבר יותר משבועיים וכמעט לא הייתי רעבה אף פעם, חוץ מאשר אחרי שיעור שהוקדש ל-cravings, כשרובין התזונאית שאלה אותנו מהם המאכלים שאנחנו הכי משתוקקים לאכול (נחשו מה אמרו כולם? יפה מאוד: שוקולד, צ’יפס, פיצה, עוגות קצפת), וכולנו יצאנו מהשיעור מתים מרעב. למזלי הרב, היתה לי כביסה לקפל כך שהזמן עבר מהר מאוד עד ארוחת הערב.

כמעט שכחתי: בין ארוחת הצהריים לערב (ב-15:15) מוגש גם חטיף – שייק פירות קטן או אגוזים וענבים או תפוח עם גבינה (השילובים נשמעים אמנם מוזרים מעט, אבל הרעיון הוא לאכול פחממה עם חלבון, כי זה משביע יותר). החטיף האהוב על כולם הוא תפוח עם… חמאת בוטנים, כמובן. אההההה. אבל תמיד אפשר לאכול במקום זה פרי כלשהו או לשתות כוס חלב, ובימים האחרונים אני כבר לא רעבה בין ארוחה לארוחה ולכן גם דילגתי על כמה מארוחות ‘הארבע’ האלה.

ארוחת הערב מוגשת מוקדם מאוד במונחים שלנו, בשעה 18:00, כך שבערב (אחרי 20:30) ניתן לאכול בבר שבקומת הקרקע חטיף נוסף (פופקורן, קרקרים עם גבינה וכדומה) אך בתשלום סמלי של דולר בערך – וזאת כדי לעודד אותנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו יורדות למטה לאכול. אני גאה לדווח שבמשך כל שהותי פה לא אכלתי בלילה אפילו פעם אחת – למרות שריח הפופקורן נישא באוויר גם לקומות העליונות.

יש לי עוד סיבות לגאווה, חוץ מעניין החטיף הלילי, אבל את זה נשמור לפוסט הבא. אני מקווה לכתוב בתכיפות גבוהה יותר, So stay tuned!

(ואם יש לכם שאלות, אשמח לענות).

דרישת שלום מוורמונט הקרירה,

אינגה