נסיכוּת מהאגדות: טיול באסטוּריאס שבצפון ספרד

איך כמעט פגשתי את חואן קרלוס הראשון, את מרגרט אטווד ואת רפאל נדל ♥ למה כמעט נחנקתי מפיסת חאמון ♥ והיכן קיבלתי את השבת?

לפני ארבע שנים – איך שהזמן רץ – נסעתי לכינוס אקדמי קטן באוביידו (Oviedo) שבספרד, וכהרגלי ניצלתי את ההזדמנות כדי להמשיך לטיול שכלל גם את חבל הבאסקים ואת דרום צרפת והסתיים בברצלונה (בדרך ביקרתי גם בקרקאסון וברֶן-לֶה-שאטוֹ, המפורסמות מספרי הצופן דה וינצ'י למיניהם).

הכינוס התקיים כאמור באוביידו, בירתה של נסיכות אסטוּריאס הקטנה – תושביה מתגאים עד היום בעובדה שהצליחו לבלום את הערבים במאה השמינית, בקרב המפורסם בקוֹבאדוֹנגָה שבפּיקוֹס דֶה אֶוּרוֹפָּה. אוביידו היא עיר אוניברסיטאית די גדולה, ובשנה שהתארחתי בה היא חגגה 500 שנה לייסודה של האוניברסיטה המפוארת. כמו בכל עיר אירופית הראויה לשמה, גם כאן יש עיר עתיקה ונאה – עם רחובות מרוצפי אבן, סמטאות צרות וארמונות מרשימים. יש באוביידו מוזיאון לארכיאולוגיה (Museo Arqueológico) ובו חצר פנימית יפה, ומוזיאון לאמנויות היפות (Museo de Bellas Artes) עם יצירות מאת גדולי האמנים, אבל העיר ידועה בעיקר בכנסיות שלה: כדאי לבקר בקתדרלה הגותית, ועוד יותר מזה בכנסיות הקדם-רומאנסקיות (מה שאומר שהן ממש אבל ממש עתיקות). שתיים מהכנסיות היפות ביותר נמצאות מעט מחוץ לעיר, ומומלץ מאוד לבקר בהן – סנטה מריה דֶל נאראנקוֹ (Santa María del Naranco) וסן חוּליאן דֶה לוֹס פּראדוֹס (San Julián de los Prados) מהמאה התשיעית.

סנטה מריה דל נאראנקוֹ. photo credit: byb64 via photopin cc

גם העיר החדשה נעימה מאוד, ירוקה ומלאה מזרקות ופסלים. יש בה מדרחוב גדול, פארק נאה, הרבה מאוד מסעדות ובוטיקים יפים (ואפילו אֶל קוֹרטֶה אינגלֶס, לחובבי הקניות שביניכם), וגם שוק ססגוני ומקוּרה בתפר שבין העיר החדשה לעתיקה.

היום היה גשום מאוד, לכן הכול ריק

קצת עתיקות בפארק העירוני

ירך חזיר, anyone?

פסלים ומזרקות פזורים בכל העיר

אז איך באמת כמעט פגשתי את חואן קרלוס הראשון, את מרגרט אטווד ואת רפאל נדל? מסתבר שנקלעתי לאוביידו בדיוק ביום הכי חשוב בלוח השנה שלה, כשהנסיך פיליפ מאסטוּריאס (הוד מעלתו בשבילכם; המקבילה הספרדית לנסיך מוויילס) מעניק לכמה אישים חשובים את פרס אסטוּריאס היוקרתי (המקבילה הספרדית לנובל; בין השאר זכו בו גם עמוס עוז, דניאל ברנבוים ויצחק רבין). הזוכים באותה שנה היו בין השאר מרגרט אטווד ורפאל נדל. אז ביחד עם כמה מאות סטודנטים ושאר סקרנים הצטופפתי גם אני באודיטוריום הגדול של האוניברסיטה כדי לשמוע את גברת אטווד העדינה מתראיינת וקוראת מספריה, ואח"כ חיכיתי לה ביציאה… אך לשווא.

למחרת נסענו כל באי הכינוס לקמפוס השני והחדש של האוניברסיטה, ופתאום ראינו המוני אנשים וקבוצות ותלמידי בית-ספר מתגודדים בהתרגשות רבה. סיפרו לנו שרפאל נדל אמור להגיע לקמפוס. אז חיכינו… אך לשווא. לבסוף החלטתי לארוב למשפחת המלוכה מחוץ למלון הכי מפואר באוביידו (Melia Hotel De La Reconquista), והיו שם תזמורות ורקדנים ונגנים של חמת חלילים, ומצעדים והנפות דגלים ומה לא… אך לשווא.

מלון היאה למלך

אחרי שהתייאשתי סופית, הלכתי לקבל את השבת בקהילה היהודית הקטנה של אוביידו. קראתי עליה מזמן ב"מסע אחר", כבר לא זכור לי באיזה גיליון, והיה שם גם אימייל. אז כתבתי לאישה החביבה שאני מגיעה (אוף, שכחתי את שמה… אנסה למצוא אותה), והיא הזמינה אותי להצטרף לחברי הקהילה. הבאתי מתנה מארץ הקודש ובאתי. היינו פחות ממניין. הקהילה כה קטנה שאחד מחבריה הגיע (במכונית, יש לשער) מהעיר לֵיאוֹן. קראנו ביחד את פרשת השבוע, השיחה היתה נעימה מאוד, וכשיצאנו מהדירה הקטנה בקומה השנייה של בניין בעיר העתיקה, הרחובות היו מלאים בחוגגים שהתכנסו בכיכר המרכזית כדי לצפות על מסכי ענק בטקס הענקת הפרסים לחתנים ולכלות. סוף סוף ראיתי את מרגרט אטווד, את רפאל נדל ואת משפחת המלוכה.

טוב, עוד סיפור קטן אחד, כי הבטחתי ולכן אקיים… נפתח בזה שהאוכל בצפון ספרד פשוט נ-פ-ל-א! ואסטוּריאס, אגב, ידועה בעיקר בסיידר התפוחים החם שמייצרים בה. אל תחמיצו. בכוֹלוֹפֶן, ההרצאה שלי בכינוס הוקדשה להעברה בין-תרבותית בתרגום מדריכי טיולים (ראו טיפים מהעולם), ואחת הדוגמאות שהבאתי היתה של חזיר ושאר שרצים – שנהוג להלל ולקלס ולשבח בכל מדריך טיולים ("אתם חייבים להזמין את הקלמרי בטרה-לה-לה" או "אין כמו פרוסות הז'מבון שמגישים באוּ-לה-לה"); אבל מה לעשות שעבור קהל הקוראים הישראלי, שחלקים נרחבים ממנו בכל זאת שומרים על כשרות ברמה כזו או אחרת, אנחנו לא מהללים ולא מקלסים ולא משבחים אלא פשוט כותבים: כאן מגישים X ושם יש בתפריט Y. והנה, אחרי הסבריי המרתקים, הגיע הזמן לצאת להפסקה וליהנות ממגוון טאפאסים מעורר תיאבון. אז הרמתי לי טאפאס תמים למראה וקירבתי אותו אל פי, ופתאום היו כל עיני הנוכחים בחדר נשואות אליי… "זה חאמון," הם אמרו לי בשקט, בניסיון להציל את נשמתי. "זה בסדר," אמרתי להם. "לא כל הישראלים שומרים כשרות." טוב שלא נחנקתי, באמת.

נו, כהרגלי הארכתי יותר מדי, ולכן רק אזכיר בחטף שבמרחק נסיעה קצרה (30 ק"מ) מצפון לאוביידו תגיעו לחיחוֹן (Gijon), העיר הגדולה באסטוּריאס. גם כאן יש עיר עתיקה ויפה, אדריכלות נאה, מוזיאונים וחנויות וגם טיילת ארוכה לשפת הים, והעיר פופולרית מאוד בחודשי הקיץ.

באי הכינוס בכיכר בעיר העתיקה של חיחון. נראה אם תזהו את הברונית נתנאלה (AKA אימא).

ואם אתם כבר בצפון ספרד, אל תפספסו עוד כמה מוקדי-עניין (זה ממש על קצה המזלג):

1) הפארק הלאומי פּיקוֹס דֶה אֶוּרוֹפָּה (Picos de Europa; כ-80 ק"מ ממזרח לאוביידו) הוא אחד היפים ביותר שיש – ערוצים עמוקים, צוקים משוננים, עמקים ירוקים, גשרים עתיקים ועוד. מומלץ מאוד.

כפר נטוש בפיקוס דה אורופה
photo credit: OneEighteen via photopin cc

2) עוד מזרחה, אחרי הפארק הלאומי, תגיעו אל סנטיאנה דֶל מאר (Santillana del Mar), אחד הכפרים השמורים והיפים ביותר שנתקלתי בהם. כמו הרבה מקומות באירופה, גם הוא כבר מתויר מאוד, אבל בכל זאת מרשים… ובקרבת מקום נמצאות גם מערות אָלטמירָה (Altamira Caves), המפורסמות בציורים מתקופת האבן.

נוף מאחד הרחובות שבפאתי סנטיאנה דל מאר

כתובת בעברית שגיליתי על משקוף של דלת

הכיכר המרכזית של סנטיאנה… בשעת סייסטה. ששש, כולם ישנים.

אם גם אתם ביקרתם באסטוּריאס בפרט ובצפון ספרד בכלל, אתם מוזמנים לשתף אותנו בחוויות שלכם.

[את הפוסט הזה התכוונתי לכתוב כבר לפני שנתיים… ואני מפרסמת אותו כעת בעקבות בקשתה של שרון, ובמסגרת מאמציי לסגור פערים. יש לי עוד כמה חובות בקנה.]