אתם קוראים...
מסעותיי בעולם

הרפתקאות בניו-אינגלנד

בארבעת השבועות שלי בגרין מאונטן אלה הנופים שראיתי כל בוקר, תוך כדי הליכה… ובסלון או ליד האח בחדר אוקימו ישבתי כל ערב, אחרי יום ארוך של אימוני כושר ושיעורים.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בין לבין גם יצא לי לטעום טעימה ראשונה וקצרה מוורמונט, בעיקר כשנסענו לשתות קפה בלאדלו (Ludlow) הזעירה – עיירה קטנה של רחוב אחד ושל רמזור אחד,  וגם של חנות מקסימה בשם Chapter 14. החנות היא מערת אוצר אמיתית, ובכל פנייה תגלו עוד חדר ועוד חדר. יש כאן הכול, מבגדים ותכשיטים ועד ספרים ותיקים ומתנות לילדים… אני, כהרגלי, קניתי תיק מדליק, סגול ונוצץ.

באחד מסופי-השבוע נסענו גם לאחת החנויות המפורסמות באזור, Vermont Country Store שבווסטון (Weston), מרחק 15 דקות נסיעה מלאדלו. החנות ענקית ותיירותית להחריד, אבל כיף להסתובב בה – ואם במקרה נתקעתם בלי גטקס או סירופ מייפל, בלי כותנת פלנל או כלי חיוני לגינון, זה המקום בשבילכם.

אבל כאמור לוורמונט האמיתית התוודעתי רק היום. כי רק הבוקר הבנתי עד כמה המדינה הזאת ריקה – שטחה פחות או יותר כשטח מדינת ישראל, ויש בה פחות ממיליון תושבים… אבל אני מקדימה את המאוחר.

בשבת סיימתי את שהותי בגרין מאונטן, ואחת מעובדות המקום – סוּ לארוּ – הסיעה אותי לבֶּרלינגטון, עיר קטנה של 40,000 תושבים (והעיר הגדולה ביותר בוורמונט… אמרתי לכם שהיא ריקה!). ברלינגטון היא עיר קיט שיושבת לשפת אגם שאמפּליין, וניתן לקפוץ ממנה בקלות למדינת ניו יורק (בצד השני של האגם), או לקנדה.

אתמול יצאתי לטייל בעיר השכם בבוקר (מה לעשות, בגרין מאונטן התרגלתי לקום בשבע), ובסביבות תשע עדיין לא הייתה כמעט נפש חיה ברחובות. נהניתי לטייל על הטיילת היפה שלשפת האגם, ולאחר מכן המשכתי ל-Church St Marketplace, מדרחוב ארוך ואזור הקניות המרכזי בעיר. בסביבות עשר המקום כבר המה אדם, החנויות נפתחו והרגשתי שחזרתי לציביליזציה. נוסף על מגוון החנויות, המסעדות ובתי-הקפה שבמדרחוב עצמו, יש שם גם מרכז קניות גדול. למטיילים עם ילדים יש אקוואריום, שלל פעילויות בחיק הטבע, שיט באגם (לא עכשיו, בקיץ) וגם רכבת תיירותית שנוסעת לאורך הטיילת. לאנשים כמוני, ששהו בבידוד ואכלו יותר מדי חמאת בוטנים במשך חודש, האטרקציה הגדולה ביותר היתה מסעדת נודלס אסיאתית שגיליתי במדרחוב. הזמנתי בחדווה מרק נודלס עם הרבה ירקות ועוף, וקיבלתי קערה ענקית. היה יאמי, אבל מהר מאוד שבעתי ואת השאר ארזו לי לקחת, כך שיכולתי לחמם את המרק גם בערב, במיקרוגל שבמלון, וליהנות all over again.

אפרופו מלון, כבר יצא לי ללון בארה”ב במוטלים שעלו 60 דולר ללילה, ותמיד הייתי מרוצה מאוד, אבל כשהגעתי בשבת למלון שהזמנתי מראש חשכו עיניי (וזה לא קורה הרבה) – החדר היה עלוב, במסדרונות היה ריח של סיגריות. בקיצור, אל תזמינו חדר ב-University Inn שבברלינגטון (יש לציין שמטיילים קודמים דווקא כתבו עליו ביקורות טובות, אבל אולי הם היו מסטולים). למזלי, דלפק הקבלה של המוטל משותף גם ל-Comfort Inn, מרחק של כמה מטרים משם, אז אצתי רצתי בחזרה לקבלה ומיד השתדרגתי. שילמתי כפול, אך בתמורה קיבלתי גם חדר ראוי למגורים, גם אינטרנט וגם ארוחת בוקר לא רעה. אה, והיה גם בונוס בלתי-צפוי – סניף ענק של בארנס אנד נובל מול המלון. כמובן שהייתי האדם היחיד שצעד לשם ברגל (במקום להיכנס למכונית, לנסוע 500 מ’ ולנסות לחנות במפרץ החנייה הכי קרוב שאפשר) ואנשים הסתכלו עליי כשחציתי את הכביש כאילו נפלתי מהירח. האמריקנים האלה!

אחרי שנהניתי אתמול מיום יפה ושטוף-שמש, קמתי הבוקר אופיטמית מאוד ויצאתי לדרך במכונית המצחיקה שקיבלתי מאוויס – אמנם שברולט, אבל מאלה שניראות כמו מונית בריטית של פעם. לקח לי עשר דקות רק להבין איך מזיזים את הכיסא קדימה; מה לעשות שאלוהים לא חנן אותי ברגליים ארוכות. קיוויתי שהסנטימטרים שירדו מההיקפים יתווספו לגובה, אבל זה לא קרה.

בכל אופן, עדכנתי את הג’יפיאסית שלי בכתובת המדויקת של יעד הנסיעה, סטוקברידג’, מסצ’וסטס, ויצאתי לדרך. היום התחיל מעונן מאוד, ומהר מאוד החל לרדת גשם. התחלתי לחשוד בג’יפיאסית שלי כשזו החליטה להפנות אותי ימינה לכביש 22, במקום להמשיך ולנסוע דרומה על כביש 7 (כפי שתכננתי). מוסר השכל 1: הציצו תמיד במפה לפני היציאה לדרך, וסמכו על האינסטינקטים שלכם. המשכתי לחשוד בה (בכלבה!), על אש קטנה, כי במשך חצי שעה ויותר נסעתי בכביש לגמרי לבד – אני, היערות והשדות שמסביב, כמה פרות באחו, שניים-שלושה בתים ברקע וזהו.

אתם ודאי מנחשים מה רבה היתה הפתעתי כשלפתע פתאום ראיתי מולי שלט: ברוכים הבאים למדינת ניו יורק!

ניו יורק? מה פתאום ניו יורק? אני נוסעת דרומה, אני אמורה להגיע למסצ’וסטס!

ואז, עוד הפתעה: התחיל לרדת שלג!!! חמישה מייל אחרי עיירה בשם פורט הייבן או משהו כזה, קיללתי את הג’יפיאסית במרץ, עשיתי אחורה פנה וחזרתי לעיירה על אף מחאותיה הנמרצות של הגברת (כלבה!) – recalculating, recalculating.

מוסר השכל 2: כשאתם נוסעים ליעד מרוחק, בדקו מה יש בדרך והקלידו יעדי ביניים, כדי לוודא שהג’יפיאסית אכן מובילה אתכם בכיוון הנכון.

אז נסעתי דרך ראטלנד (Rutland), עיירה גדולה שעברתי בה בדרך לגרין מאונטן ובחזרה, ומשם המשכתי לבּנינגטון (Bennington), מקום קבורתו של רוברט פרוסט, וככל שהדרמתי השתפר גם מזג האוויר. לצידי הכבישים עדיין נערמו כמה סנטימטרים של שלג, אבל לפחות הם לא היו חלקלקים – וזה אחרי שנסעתי כחצי שעה במהירות של צב מקרטע, מחשש שתידלק (שוב) הנורית שמזהירה מהחלקה על הכביש. בקיצור, חוויה מסמרת שיער… או הרפתקה, תלוי איך מסתכלים על זה.

עכשיו אני בסטוקברידג’, בחדר מקסים ב-Red Lion Inn ההיסטורי. מחר אני מתכננת לבקר במוזיאון המוקדש לנורמן רוקוול, ואולי גם בבית-האחוזה של אדית וורטון (אם הוא לא סגור). עוד חוויות בהמשך…

 

נוסעים לטייל בניו-אינגלנד?

מומלצים: מדריך ארה"ב מזרח של לונלי פלנטמדריך ניו אינגלנד של DKמדריך Top 10 New Orleans של DK

מודעות פרסומת

דיון

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: אמת בניווט (הג’י-פי-אסית ואני) « בּלוֹגלוֹבּלי - 18 במאי 2011

  2. פינגבק: שוברת שתיקה (And it’s about time) « בּלוֹגלוֹבּלי - 3 באוגוסט 2011

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

15% הנחה קבועה לקוראי הבלוג על כל המדריכים והמפות של "העולם"

לחצו על התמונה כדי להיכנס לאתר ולזכות בהנחה

%d בלוגרים אהבו את זה: