רואד טריפ לאילת

בוקר.

היום הראשון של שעון החורף. הסתיו עדיין מנסה להתחפש לקיץ, אך לפחות כבר לא כופה על בריות כמוני מרחץ זעה. אני נכנסת לאוטו ומתניעה, והרדיו מתעורר לחיים. השיר הראשון שמקדם את פניי הוא "בואי לאילת". יאיי! איזה הצטרפות מקרים. כי אני בדיוק בדרכי לשם.

וזה לא שאני מתה על אילת. שנים שלא ביקרתי שם, וגם לא התגעגעתי. אבל זוג חברים מארה"ב הגיעו ארצה לביקור משפחתי, כולל גיחה לאילת וממנה לפטרה, ואני עוד לא ביקרתי בסלע האדום. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות למיני רואד טריפ, ובאמת שהגיע הזמן לקחת תרמיל ומקל (או קיה פיקנטו וחדר בדן פנורמה) ולפלרטט קצת עם ארצנו הקטנטונת והיפה. לא חייבים ורמונט כל הזמן!

ערב.

אז הנה, באתי לאילת. יום שלם נסענו, אני וזוג החברים מארה"ב. בדרך עצרנו בב"ש, עיר שפעם מזמן הכרתי היטב. מה אני אגיד לכם? ב"ש הפכה לפנינה של ממש. לא שראיתי הרבה, אבל יש חיים בבירת הנגב… ויש גם בר-מסעדה שאתם בטח מכירים ורק אני גיליתי ממש היום.

אזור הבר ומדפי הספרים ב"ספריה"

קוראים למקום הספריה, וזו הרי מילת הקסם – אומרים לי ספריה, ומיד אני שם. האוכל היה טעים ולא יקר, האווירה היתה נעימה והשירות סביר. את הקירות אכן כיסו מדפים עמוסים בספרים – במבט חטוף, רובם היו ספרי מתנה ושולחן קפה – אבל חוץ מהשם ומהמוטיב העיצובי לא היה שם שום דבר ספרייתי במיוחד. מצד שני, מנהלי המקום – שלושה בחורים צעירים ונלהבים – הסבירו לי שלכל יום (ולילה) יש את הסיפור המיוחד שלו. אז אתם מוזמנים לכתוב לעצמכם סיפור משלכם.

ה"גוסבורגר". מנה מנה.

המשכנו למצפה רמון, וקטע הדרך הזה הציף בי גל של זיכרונות מימי השירות הצבאי שלי. האמת שלא ציפיתי. זו היתה תקופה נהדרת, אבל נדמה שזה כבר פרה-היסטוריה. קשה להאמין שעברו מעל עשרים שנה. הייתי קצינה צעירה אחרי תואר ראשון, מבוגרת מכל החיילים ששירתו איתי אבל עדיין כל כך צעירה, שלא לדבר על דקיקה (נו, טוב, דקיקה יותר. הכול יחסי, כמו שאיינשטיין אמר). הייתי תמימה, אבל גם אז ידעתי לעמוד על שלי; הייתי ביישנית, אבל העזתי לעמוד על במה מול חצי מהבסיס. והייתי פי אלף יותר חברותית מהיום. מדהים איך שהגיל עושה בנו שַמוֹת.

עין צופיה אל מכתש רמון

עכשיו אנחנו באילת, העיר הזאת שאף פעם לא אהבתי, אך במבט ראשון נראה שמשהו טוב עבר עליה בשנים האחרונות. מחר נגלה אותה עוד קצת. ואז ניסע לסלע האדום.