פרק מספר: כל ילדיה של דודה הגר

הנה עוד פרק לשבת, והפעם… תחילתו של הסיפור שהעניק את שמו לספר כולו, כל ילדיה של דודה הגר מאת אדוארד פ. ג'ונס. תודה לצילה מהוצאת אופוס שהרשתה לי לפרסם את הקטע.

את אדוארד פ. ג'ונס פגשתי בבאנף, כשעבדתי על תרגום העולם המוכר, תוכלו לקרוא על זה בפוסט מתרגמים ונהנים. הוא אחד הסופרים שהכי נהניתי לתרגם. הכתיבה שלו איננה קלה לקריאה, לא ברומן ולא באסופת הסיפורים הלא-קצרים. היא דורשת ריכוז, השקעה, אבל יש בה הרבה מאוד יופי, היא משאירה את חותמה. חבל שהוא לא כותב יותר.

ענבל מלכה כתבה על הספר בביקורת שלה במוסף הספרים של 'הארץ': "איך אפשר לתאר את הספר הזה מבלי ליפול לקלישאות משתפכות ובלא לחטוא לדמויות כה מקוריות ולכתיבה חד-פעמית כזו"… אז הנה לכם טעימה, כדי שתתרשמו בעצמכם. מקווה שתיהנו!

ביום שהיה אמור להיות אחד האחרונים שלי בוושינגטון, אמי, דודתי ואמו של אייק שנרצח הגיעו למשרד שחלקתי עם סמואל יָפֶה בקומה השנייה. היה זה שלושה שבועות לאחר שסם נסע לישראל, וקצת יותר מתשעה חודשים מאז שחזרתי מהמלחמה בקוריאה. חלונות הבניין שלנו ברחוב F נרעדו כל אימת שדלת הכניסה הגדולה נפתחה ונסגרה, וכששלוש הנשים נכנסו לבניין הבחנתי בחלון העצום שבמשרד רועד קשות ונרגע לאטו. שמעתי את שלושתן עולות במדרגות וכעבור שניות קלטתי שאמו של אייק שנרצח, היא זו שנעלה נעליים שחורות וכבדות של זקנות, שהשמיעו רעש איום ונורא כשהנשים פסעו לעברי. כבר חודשיים עברו מאז אמרתי לשילה לרקין בשיא העדינות  שהכול בינינו נגמר. "אז עשית לה מה שבא לך ועכשיו אתה רוצה שהיא תיעלם?" בזמן ששלוש הנשים עלו במדרגות, הן פטפטו להן בנחת, כאילו ישבו על קפה ועוגיות סביב שולחן בסלון, כפי שללא ספק עשו עוד הרבה לפני שאמי הגתה אותי. לפתע עמדו כל השלוש בפתח. הפניתי את גבי אל החלון העצום שגילה יום מדהים ברחוב F והתייצבתי מולן. הנחתי את הארגז שהחזקתי ומחיתי את ידיי; גבר כמוני אינו מקבל את פני האישה שהביאה אותו אל אוויר העולם כשהוא מחזיק בידו ארגז של שרידים מאובקים מחיים אחרים חסרי-משמעות. עבר קצת יותר מחודש מאז שהאישה הלבנה מתה לי ממש מול העיניים. "לא, שילה מותק, לא לזה התכוונתי בכלל".

"דיברתי עם פרדי, הוא מוסר דרישת שלום," אמרה אמי. אחי הגדול למד משפטים. היא הגישה לי את לחייה ונשקתי לפניה הנקיות מקמטים. "אני חפה מכל אשמה," אמרה לי פעם. לחייה הכהות פודרו בקלילות. בדרך-כלל לא הפגינה אמי רגשות. היא חייתה בעולם משל עצמה, שרק דברים מעטים יכלו לחדור אליו ולפגוע בה שם. לפרדי ולי הרשתה להיכנס, אך תמיד שמה עין על הדלת בזמן שביקרנו, שמא נאמר דבר מה שאינו במקום והיא תיאלץ לגרש אותנו. שלושה שבועות אחרי שנחתּי בקוריאה קיבלתי מכתב מפרדי: "כדאי מאוד שתחזור חי, כי אחרת אימא כבר לעולם לא תחזור לעצמה. היא לא מפסיקה לבכות." חודשים קוריאניים רבים עברו עליי בניסיון לגשר בין אֵם כל האימהות של ילדותי לבין האֵם שביכתה אותי במכתבו של פרדי.

נגעתי במרפקה של אמי והתקדמתי לעבר דודה פֶּני. נשקתי ללחייה. לה ולדוד אֶל הייתה חנות מכולת ברחוב 5 פינת רחוב O, בצפון-מערב העיר. כילדים, היו לי ולפרדי ממתקים כאוות נפשנו. "מתה עליך," אמרה דודה פני. שלוש הנשים עטו כפפות ביום החם ההוא. הן השתייכו לדור אחרון של נשים שחורות שהסתובבו כך בעולם. "הנה, אגי," אמרה דודתי ופנתה אל מיס אגתה. חיבקתי אותה. כבר חודשים שלא ראיתי אותה, אף שדיברנו לאחר שחזרתי מקוריאה, במסגרת סיבוב ההופעות המחייב ערכתי במדים לכל המשפחה והקרובים: גבר שחור שהלך למלחמה וחזר בחיים כדי לספר על כך לכל מי שהתפלל למענו. בנה היחיד של מיס אגתה נרצח כשהייתי בקוריאה ופרדי שלח לי כתבות מהדיילי ניוז. אייק אָפֶּלטוֹן תמיד היה פגע רע. כשהייתי בשישית הוא הכה אותי עד זוב דם ופרדי תפס אותו והחטיף לו מכות רצח, ואחרי זה הוא כבר לא התעסק איתי יותר. בכתבה הופיעה תמונה של אייק, במצנפת של טקס הסיום בתיכון.

את פניה של מיס אגתה חרצו קמטים שיספיקו לשלוש הנשים גם יחד – מישהו הגיח מאחורי אייק כשאכל ארוחת ערב ופוצץ לו את המוח.

"תָה נראה טוב," אמרה מיס אגתה. "נירֶה לי שמתאים ךָ לעבוד עם לבנים במרכז העיר." כשהייתי בן שמונה, הלכתי למסיבת יום הולדת של איזה ילד ואחר כך ימים שלמים לא הפסקתי לספר לפרדי איך ביליתי שם ואיזה מתנות מדליקות הילד קיבל. ביום השלישי לסיפוריי,  אמרה לי אמי ללא צל של חיוך, "תזכור שכל חתן יומולדת מאושר עושה צעד נוסף אל קברו."

שאלתי את מיס אגתה, "מה העניינים?"

"בסדר. פחות או יותר."

אמי צצה מאחור. ידעתי שהיא מאחוריי, מודדת אותי ואת החדר בעיניה ומחפשת משהו שתוכל להשתמש בו נגדי. היא הסירה את כפפותיה באיטיות, אצבע אחר אצבע. "היא באה לבקש את עזרתך," אמרה אמי. "אגי חושבת שאתה בעניינים, ומי אני שיגיד לה משוּ אחר? " הבטתי בה. "מה לָשוֹת? ככה היא חושבת." ממש בימים אלה הייתי אמור לנסוע לאלסקה לחפש זהב עם חבר מהמלחמה ("לא חשבתי שלבנים נותנים לכושים להיכנס לאלסקה הלבנה," כך אמרה אמי כשציינתי את תוכניותי).  הסיפור עם ה"עזרה" הזו נשמע לי כמו מכשול רציני ביני לבין זהב, מכוניות, בגדים ויותר נשים מכפי שאוכל לנענע, כמו שהחבר שלי הגדיר את זה. הרגשתי מוכן ומזומן למקום חדש. הייתי שועל ותיק בוושינגטון הבירה. מיציתי אותה מכל הכיוונים וממש לא היה לי מה לחפש שם עוד. ממילא רציתי להתרחק, חשבתי שאולי זה יעזור לי להיפטר מהמחשבות על האישה הלבנה שמתה. "המון איז גוון ערב אוּנט ערב מצין," הספיקה לומר כשגססה. בלילה הקודם, חלמתי שהצלתי אותה והיא קמה ממסילת החשמלית ופנתה לדרכה.  "תָשֶה טובה. מה כבר ביקשנו ממך?" שאלה אמי.

זה נראה משפט אופייני לנשים. אפילו שילה לרקין אמרה לי את זה בפעם האחרונה, כשאמרתי לה שזה נגמר: "אלוהים יודע שאני לא מבקשת ממך הרבה, בנאדם". אולי באלסקה אלמד סוף-סוף משהו חדש על נשים ואצבור ותק מסוג אחר. אימא שלי פתחה את ארנקה, זרקה את כפפותיה פנימה, ואז סגרה את הארנק בנקישה חדה בעודה מעיפה בי מבט – באחד משני ילדיה החיים. הנקישה ההיא היתה הרעש היחיד שנשמע בחדר.

"הם הרגו לי את אייק," אמרה מיס אגתה, כאילו שנזקקתי לתזכורת. הוא היה בסך הכול עוד מת אחד מתוך שישים ושישה איש שנרצחו בבירה בשנה הראשונה שנעדרתי. "כבר עברו כמעט שנתיים והם עוד לא הזיזו אצבע."

"אם הם באמת עושים משוּ זה כנראה בסוד," אמרה דודתי פני. "צבעוני אחד פחות מול העיניים . באלוהים, זה בושה אֵך שהם מחסלים אחד אחד את כל הילדים של הדודה הגר."