יש רבים שנקלעים למקצוע התרגום, כל אחד מסיבותיו שלו. אני רציתי לתרגם כבר בגיל 14, כששמעתי לראשונה את Born in the USA של ברוס ומיד העתקתי אותו למחברת והייתי יושבת ומתרגמת ומוחקת וכותבת בשיעורי היסטוריה המשעממים (או אולי בשיעורי ספרות?). איפה התרגום הזה עכשיו? אלוהים יודע.
רציתי לתרגם גם כעבור שנה, כשיצא אלבום האוסף האלמותי (75-85), שמתנגן גם היום די הרבה אצלי באוטו. לכבוד האירוע, הברזתי משני השיעורים האחרונים ורצתי לקנות את האלבום השחור, המחומש והמופלא הזה… למעשה, עשיתי בדיוק כמו שציווה הבוס ב-No Surrender:
Well, we busted out of class / had to get away from those fools
We learned more from a three-minute record / than we ever learned in school
למדתי את כל השירים באלבום בעל-פה. רציתי להבין, רציתי ליהנות מהחוויה במלואה, והייתי יושבת ומתרגמת ובודקת במילון ושואלת את המורה לאנגלית כל מילה שלא הכרתי, כמו gown או skeleton במשפטים הנצחיים האלה:
They haunt this dusty beach road
In the skeleton frames of burned out Chevrolets
They scream your name at night in the street
Your graduation gown lies in rags at their feet…
באותם ימים עוד הייתי בטוחה שאני מה-זה שולטת באנגלית, אבל רק בגיל 18, כשהתחלתי ללמוד בבר-אילן לתואר ראשון בספרות אנגלית (מורחב!) למדתי את הלקח הכי חשוב למתרגם: למדתי לדעת שאני לא יודעת.
ובזמן הלימודים לתואר הראשון, כשעבדתי כמזכירה במחלקה, נתקלתי לראשונה גם בקינג… סטיבן קינג. מצאתי עותק מרופט למדי של Thinner, שקעתי לתוכו ומאז קראתי כמעט את כל הספרים שלו. קראתי אותו בעיקר באנגלית, אבל גם בעברית, ועמוק בפנים ידעתי: אני רוצה לתרגם.
באותם ימים, כשהייתי יורדת מהקומה העליונה בבניין למדעי הרוח (נדמה לי שקראו לו בניין סל) ורואה בקומת הקרקע את המשרד הקטנטן – המוקף בזכוכית אטומה – של המחלקה לתרגום ולמתורגמנות, כבר ידעתי שזה היעד הבא. רציתי לתרגם.
עכשיו, אחרי 20 שנה, אפשר לומר שהיעד נכבש. אני מתרגמת. תרגמתי גם את קינג (עונות מתחלפות, המגדל האפל, מתחת לכיפה השקופה) וגם רבים אחרים, ובמובן מסוים סגרתי מעגל גם כששמעתי את ספרינגסטין בהופעה חיה, באיצטדיון הכדורסל של שרלוט, צפון קרוליינה.
[את הקטע האחרון צילמה חברתי למסע, אסתר הלק]
אשמח לשמוע איך הגעתם אתם לתרגום (וגם לעריכה או לכל מקצוע אחר).
לקריאה נוספת –
פרויקט התרגום של ספרינגסטין, בבלוג גומרים הולכים של צפריר בשן.
צביה לוין מספרת – רציתי להיות אחות ונעשיתי מתרגמת
בּלוֹגלוֹבּלי 
אני התחלתי לתרגם בגלל סטינג. רוצה ללכת מכות מי יותר חתיך?
זה היה כנראה בין 1985 (חלומם של הצבים הכחולים) ל-1987 (האלבום הבא שלו). בדיוק כמוך, הייתי חייבת להבין את המילים ולכן התחלתי לתרגם את השירים. עוד יש לי איפשהו את הקלסר עם הדפים בעיפרון, אחרי המחיקות וההעתקות.
בזכות סטינג הכרתי את שייקספיר, שהוא מצטט, ומשם המשכתי לתרגם. אבל לא שירה.
פורסם ע"י Inbal Saggiv | 3 באפריל 2011, 8:20לא, לא נריב מי יותר חתיך (למרות שברוס, בטוח ;-))
איזה קטע, הנה עוד נקודת דמיון בינינו, חוץ מזה שאת הרבה יותר מסודרת ממני (אני מזמן איבדתי את המחברות).
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 8:29לא, אל תתווכחו. אני לא רוצה שאף אחד משניהם ינצח, הם כל כך מוצלחים, כל אחד בדרכו.
(ואני מתה על שניהם, גם מוזיקלית).
יופי של פוסט, אינג'לה.
פורסם ע"י רוני | 3 באפריל 2011, 14:09תודה, יקירתי.
ואת צודקת, שניהם מוכשרים ומצליחים ויפים 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 15:21גם אני התחלתי לתרגם בזכות המוסיקה. (אצלי אלה היו הספייס גירלז, יחי ההבדל הקטן.)
פורסם ע"י חדוה | 3 באפריל 2011, 8:41כל דור מתרגמים והמוסיקה שלו 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 10:17מקסים, ומדהים איך הדברים האלה מעבירים צמרמורת אחרי כל כך הרבה זמן 🙂
אגב, ענבל, הייתי בשתי הופעות של סטינג בארץ, קיבלתי מאחותי את חלומם של הצבים הכחולים כשהייתי בן 13 וגדלתי עליו באופן כללי. עד היום אני מאוד אוהב אותו. אני לא יודע מי יותר חתיך, אבל ההופעות של ספרינגסטין לוקחות אותו בהליכה.
(אבל אני מכור. לא חוכמה)
פורסם ע"י צפריר | 3 באפריל 2011, 12:25תודה צופי,
גם בי… ככה זה כשמכורים.
ההופעה שהייתי בה לא הייתה הכי מחשמלת שלו, ובכל זאת זו הייתה חוויה אדירה. אין כמעט אף אחד שיכול להשתוות לבוס בהופעות שלו.
רציתי לנסוע להופעה כבר ב-2007, כשנסעתי עם חגית רוזנס חברתי לאל.איי. אבל לא הצלחתי להזמין כרטיסים מראש, ובסוף גם ויתרנו על אל.איי מהר מאוד והמשכנו צפונה. ב-2009 כבר אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. נו וויי.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 12:33הייתי בהופעה של סטינג בארץ, נדמה לי בראשון לציון, והיתה אכזבה גדולה. זה גם היה אחרי תקופת ההתלהבות הגדולה שלי ממנו.
אבל הוא בכל זאת יותר חתיך, אינגה!
פורסם ע"י Inbal Saggiv | 3 באפריל 2011, 12:36טוב, בסדר 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 12:42זאת ההופעה שצופי ואני ראינו. אני לא התאכזבתי אפילו קצת.
(צופי כן).
פורסם ע"י רוני | 3 באפריל 2011, 14:10ראיתי עוד אחת ברמת גן לפני חמש או שש שנים.
ולגבי ברוס: עדיף באירופה. לקהל באירופה יש יותר נשמה.
(אם כי לא אגיד לא להופעה בניו ג'רזי)
פורסם ע"י צפריר | 3 באפריל 2011, 14:27גם אני לא.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 15:21פוסט מקסים אינגה, ופחות או יותר גם סיפור חיי. אני הקשבתי לכולם, ינקתי מוזיקה יום ולילה מהתוכניות של יואב קוטנר ואורלי מורג בגל"צ וכל הזמן הסתגרתי בחדר ועשיתי רשימות שירים אהובים. לא תרגמתי בכתב, אבל דאגתי להבין כל מילה, כדי שאוכל לצרוח אותם בחדר. כשנרשמתי ללימודי התואר הראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, כולם (המעשיים האלה, המעצבנים) שאלו אותי, "ומה תעשי עם זה?" אז בלי לחשוב יותר מדי, כדי לסתום לכולם את הפה, אמרתי " אני אהיה מתרגמת" , למרות שהיה לי ברור שתואר ראשון באנגלית לא יהפוך אותי למתרגמת. עם הזמן, הלחץ החברתי עשה את שלו, וכיוון שהייתי צעירה ולא ממש סגורה על עצמי, הלכתי עם העדר, ונרשמתי גם להוראה, "כדי שיהיה לי מקצוע". מהון להון, התגלגלתי להוראה. לא מצטערת על זה, אבל אחרי חמש עשרה שנים- מיציתי. ותמיד תמיד תמיד ידעתי שיום אחד באמת אלך ללמוד תרגום, ולמרות שהתחלתי מאוחר, וחלפו רק חמש שנים בערך מאז שהתחלתי לתרגם, אני כבר קצת יותר בטוחה שזו הולכת להיות הקריירה השנייה שלי..
פורסם ע"י לינדה | 3 באפריל 2011, 15:29תודה, תודה, אני שמחה לשמוע שאת יותר בטוחה, 'דרך ללכת' 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 15:53להיות מתרגמת אני לא רוצה להיות, ומרגש אותי לקרוא אנשים שמתרגמים באמת כי הם אוהבים את זה. אני מתביישת לספר שכחובבת סטיבן קינג עוד לא הגעתי למגדל האפל, אבל כשאגיע – אזכור מה שסיפרת!
פורסם ע"י Michal Stern | 3 באפריל 2011, 18:16היי מיכל,
ברוכה הבאה לבלוג!
אין מה להתבייש, עוד תהיה לך הזדמנות. שמעתי שרון הווארד עובד על פרנצ'ייז שלם של סרטים וסדרה שיתבססו על המגדל האפל, ובמקביל אני בטוחה שמודן יוציאו שוב גם את השביעולוגיה.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 באפריל 2011, 18:18קטעים איתך!
אצלי הרצון נבע מהמוזיקה של בון ג'ובי, ומקריאת ספריו של סטיבן קינג, כמובן (בימים שעוד קראו לו סטיפן).
פורסם ע"י איריס | 3 באפריל 2011, 22:51אז אנחנו דומות… גם אני אוהבת את בון ג'ובי, אמנם לא כמו ברוס, אבל בסופו של דבר הם מאותה שכונה (ניו ג'רזי).
פורסם ע"י Inga Michaeli | 3 באפריל 2011, 22:57גם היו ביניהם הרבה שיתופי פעולה, אם אני לא טועה, ידוע שג'ון בון ג'ובי מעריץ גדול של הבוס 🙂
פורסם ע"י איריס | 3 באפריל 2011, 22:59Oh yeah.
פורסם ע"י Inga Michaeli | 3 באפריל 2011, 23:07איזה חמוד לקרוא את הסיפור שלך – איך ליוותה אותך התשוקה לתרגם מגיל כל כך צעיר! ממש נגע ללבי!
אני לא מתרגמת, זה ממש לא תחום שאני טובה בו. כולם חושבים שרק מפני שאני יודעת גם עברית וגם אנגלית שוטף זה אומר שאני יכולה לתרגם, אבל כשניסיתי מצאתי שזה מכניס אותי ללחץ בלתי יאומן, כל משפט זה מאבק, והנסיון רק גרם לי להעריך את אלה שיש להם את המתנה הזאת, את היכולת לתרגם טוב ואפילו ליהנות מזה.
מה שאני כן אוהבת זה הגהה ועריכה – זה בא לי טבעי, זה כאילו נולדתי עם עט אדום ביד. אני הפדנטית המעצבנת שתמיד מתקנת לאנשים, אז באיזשהו שלב החלטתי לעשות קורס הגהה כי למה לא להפוך את זה למשהו חיובי… אז מפעם לפעם אנשים משלמים לי כדי לעשות את מה שבא לי טבעי ובכיף, ואפילו אומרים לי תודה! מה רע 🙂
חוץ מזה מה שתמיד ידעתי מילדות זה שנולדתי כדי לכתוב. כיום זה מתבטא בעיקר בבלוגים, אבל מי יודע מה ילד יום.
פורסם ע"י דּוֹדָשְלָהּ | 4 באפריל 2011, 5:12תודה, דודשלה… כך בדיוק הרגשתי אני לגבי התרגום (וגם העריכה). איזה כיף זה שיש משהו שאוהבים כ"כ ואפשר אפילו להתפרנס ממנו.
פורסם ע"י Inga Michaeli | 4 באפריל 2011, 9:22אצלי זה היה אותו דבר (וגם באותה שנה), רק עם טום וויטס ואחר כך עם ניק קייב.
וחוצמזה אני נהייתי מתרגם בגלל שאני רוצה לדעת הכל ולהבין הכל, מתוך איזו שאיפה נואלת להכניס איזשהו סוג של סדר בכאוס שאנחנו קוראים לו העולם.
והעובדה שאנשים אשכרה משלמים לי כסף כדי לקרוא כל מני דברים נורא מעניינים ולנסות להבין אותם, (וכמו כל אנשי המילים, כדי להבין משהו אני צריך לנסח אותו לעצמי בעברית), הופכת אותי לאחד האנשים ברי המזל ביותר.
נ.ב.: מי שלא מצליח להעלות תגובה לפוסט שינסה להיכנס לאתר באמצעות הפיירפוקס. לאקפלורר יש שגעונות משלו (ניסוח דיפלומטי), וכדאי להחזיק שועלאש בכל מקרה.
פורסם ע"י אייל | 4 באפריל 2011, 11:47אני שמחה לשמוע שהמוסיקה מקשרת בין כ"כ הרבה מתרגמים.
ונכון, אנחנו באמת בני מזל 🙂
פורסם ע"י Inga Michaeli | 4 באפריל 2011, 16:37