הוקרה למרצה אהובה

ביום רביעי האחרון התכנסו מאות מרצים, מתרגמים, בני משפחה, חברים וסטודנטים לשעבר כדי לחלוק כבוד לפרופ' מרים שלזינגר. את האירוע יזמה שרה ירקוני, חברת ועד בהווה ויו"ר האגודה בדימוס, ובתכנונו סייעו לה גם אלן קליימן ופסקל אמוזיג-בוקספן, יו"ר אגודת המתרגמים בהווה. הרעיון היה מצוין והביצוע היה נהדר. לא בכל יום מתקיים אירוע נוצץ שכזה בעולם התרגום בארצנו הקטנטונת.

גם אני וגם שרה הכרנו את מרים לפני כ-18 שנה (ואוו! הזדקנו!). שרה היתה עולה חדשה ופעורה מארה"ב, אני הייתי קצינה פעורה שתמיד רצתה ללמוד תרגום. עבור שתינו – ועבור רבים אחרים – מרים היתה ועודנה מרצה אהובה ונערצת, שעזרה לרבים מאיתנו לעשות את צעדינו הראשונים בעולם התרגום (היא זו שהזמינה אותי לפני עשר שנים להיות מרצה בבית-ברל), ויותר מזה היא גם חברה טובה. אין אדם שראוי יותר ממנה לפרס שהוענק לה על מפעל חיים, הפרס הראשון מסוגו שהעניקה האגודה.

אז מה היה לנו שם? ירון לונדון סיפר על חברות בת 30 שנה עם מרים, והיה מנחה משעשע ונעים. אתגר קרת היה גם הוא משעשע ומרגש כשסיפר על ההיכרות שלו עם מרים, שתרגמה את ספריו לאנגלית. חוץ מזה נשאו דברים גם פסקל אמוזיג-בוקספן, יו"ר האגודה; פרופ' אלדעה ויצמן, ראש המחלקה לתרגום באוניברסיטת בר-אילן; ויעל קקון, מנכ"ל המכון לקידום החרש בישראל, וכולם הפליגו בשבחה של מרים, שהיא דוגמה ומופת לאשת אקדמיה שגם תרמה ותורמת המון לקהילה (בעיקר בתחום התרגום לשפת הסימנים והתרגום הקהילתי).

מימין לשמאל: פסקל אמוזיג-בוקספן, ירון לונדון, שרה ירקוני, מרים שלזינגר ואתגר קרת

אבל אני רוצה לצטט כאן קטעים מהנאומים שריגשו אותי יותר מכל. אני חושבת ששלושתם מעניקים הצצה אל אישיותה של מרים ואל מפעל החיים שבזכותו קיבלה את הפרס. הראשון הוא נאומה של שרה ירקוני בעת הענקת הפרס למרים; השני, הנאום שכתבו שלוש בנותיה המקסימות של מרים ונשאה יעל, בתה; והשלישי, נאומה של מרים עצמה, שהבאתי כאן במלואו. תודה לכולכן שנתתן לי אישור לפרסם את הנאומים.

ושוב, ברכות ענקיות למרים!

שרה ירקוני:

יש הנוהגים לומר שמתרגם אינו אלא צינור שקוף. הם לא הכירו את מרים שלזינגר. Because she is a woman, who definitely makes her mark. כל מי שהתכנס איתנו כאן היום, נמצא פה בזכות התרומה הניכרת של מרים לחייו האישיים והמקצועיים כאחד. מרים הצליחה ללמד את כולם, גם אלה שלא זכו להיות סטודנטים רשמיים שלה, שהאישי והמקצועי משתלבים יחד במארג ובמרקם האנושי המיוחד של כל אדם. כשאתה נותן מעצמך אתה מעשיר הן את עבודתך, הן את הסובבים אותך והן את החברה. ומרים שלזינגר היא סמל ומופת לכך…

אַת, מרים, העמוד ההולך לפני המחנה במחקר האקדמי, ופעילה בלתי-נלאית למען יישומים מעשיים של התרגום והמתורגמנות לטובת הכלל, כשאת שולחת ידך בתחומים שונים ומגוונים כגון שפת הסימנים, מערכת בתי המשפט ומערכת הבריאות. על כל זאת, ולא על זאת בלבד, אנו מאמינים שיש נביאה בעירה, והגיעה העת שתזכי להכרה רשמית הולמת בארצך שלך!

בנותיה של מרים:

כמה מרגש להיות במעמד הזה. אני יודעת שאימא עוד מתקשה להאמין ועם הצניעות שבה היא בטח מרגישה שזה קצת too much. על אף שזו זכות גדולה להיות במעמד זה מבחינתנו (ענת, בת-עמי ואני) זה היה עניין של זמן כי את כל כך ראויה לו, אימא, בכל המישורים. כי מה זה מפעל חיים?

מפעל חיים בעיני הוא היכולת ללכת עם האמת שלך אך להיות קשובה גם לאמיתות אחרות וללמוד מהן. לא לפסול אותן אלא לאפשר להן לחיות לצד שלך.

מפעל חיים מבטא צימאון. צימאון לגלות. לחדש. להשכיל. לייצר. מבלי לרוות.

מפעל חיים זה וויתור. ויתור על נוחות, על שגרה, על שינה (לא זוכרת אף הצגה שנשארת בה ערה לכל אורכה).

מפעל חיים זה הקושי בלומר לא. לא לדרישה להרצאה הבאה. למאמר הבא. לנסיעה הבאה. או לפרוייקט הבא. לא זו המילה השלישית שתינוק יודע להוציא מפיו….. אבל את טרם.

מפעל חיים מבטא הקשבה. מעטים הם האנשים שיודעים באמת להקשיב. את יודעת.

מפעל חיים הוא אומנות הג'אגלינג בין משפחה, חברים, עבודה (ולא תמיד בסדר הזה)…

מפעל חיים הוא עייפות מלילות ללא שינה, ייאוש ממדפסת ללא דיו ותסכול מטלפון ללא קליטה.

מפעל חיים הוא כשצריך להביט בכרטיס הטיסה בזמן שהקברניט מבקש לחגור חגורות, רק כדי להיזכר לאן את טסה השבוע בדרכך לכנס הבא…

מפעל חיים זה צניעות ולך יש ממנה בשפע.

ולבסוף, מפעל חיים, לתפיסתי, מבטא הכי נכון אצל אימא את הכישרון העצום לדעת לשלב את האהבה שלה למקצוע עם האהבה שלה לאדם (תרגום קהילתי, שפת סימנים).

מעבר לכל זה, אני רוצה לאמר כמה מילים על מפעל החיים של אימא כפי שאנחנו רואות אותו, מפעל חיים שאנחנו יודעות שהוא יקר לליבך לא פחות ואולי אף יותר ממה שדובר וידובר כאן היום.

אימא, באמת מדהים לחשוב שעם כל ההישגים המקצועיים והאקדמיים שלך את הצלחת לא פחות גם בתחומי חיים אחרים. אבל אם חושבים על האישיות שלך אז האמת היא שזה לא מפתיע  כי כל דבר שאת עושה את מגוייסת אליו רובך ככולך, ללא פשרות. אני לא יכולה להעלות על דעתי מודל יותר טוב וראוי להערצה של עזר כנגדו. במצבים הכי מייאשים, כואבים ואכזריים שפקדו אותנו בשנים האחרונות את היית שם בשביל אבא ובשבילנו ותפקדת במצבים הכי בלתי אפשריים מול מערכות אטומות. כמה מרגיע זה עבורנו לדעת שאת לצידו של אבא כל הזמן ובכך את מאפשרת לנו להמשיך ולתפקד כאמהות, בנות זוג ובקריירה…

הייתי רוצה להגיד לך – זהו, אימא, אחרי כזה הישג מרשים את יכולה להתחיל לנוח. אבל אני יודעת שאת עדיין רק באמצע השוונג.

פרופ' מרים שלזינגר:

לפעמים קורה שגם למתרגמים – ואפילו למתורגמנים – אין מילים. ובאמת, אין לי מילים להודות לכם ולבטא את ההתרגשות והשמחה שאני מרגישה כאן, עכשיו, אתכם.

תודה מקרב לב לאגודת המתרגמים, ובמיוחד לוועד האגודה, אנשים מופלאים שמקדישים אינספור שעות לקידום מקצוע התרגום – ביצירתיות ובמסירות. ובמיוחד-במיוחד לאלן קליימן, פסקל אלמוזיג-בוקספן ושרה ירקוני! תודה לכם שהגיתם את הרעיון להעניק פרס שכזה, ותודה ענקית על שבחרתם, במעמד ראשון מסוגו, להעניק אותו לי.

תודה למשפחתי – לבעלי משה; לבנותיי הנהדרות ענת, בת-עמי ויעל; לאמי יהודית, לאחיי יונתן ועליזה (וגם לאחי הצעיר אריה ז"ל, שלא זכה להיות כאן הערב, אבל תמך ועודד לאורך השנים, והוא מלווה אותי תמיד), ותודה לעשרת נכדיי – ונמצאות כאן דינה ותמר ועדי המקסימות, ולשאר בני המשפחה הנמצאים כאן הערב. תודה על כל הליווי והתמיכה והסבלנות והסלחנות לאורך השנים, כאשר "ענייני עבודה" תופסים מקום כל-כך חשוב בחיי ונראה, לכאורה, לפעמים, שהם דוחקים הצידה כל דבר אחר. פעם, כשיצאנו – בנותיי ואני – לשלושה ימי נופש שמעתי את האחת אומרת לשנייה במושב האחורי: אני מתערבת איתך שאימא שכחה את הבגד-ים אבל הביאה את הלפטופ. והיא צדקה, כמובן…

תודה לחברים הרבים – חלקם הגדול תלמידים לשעבר בבר-אילן או בבית-ברל או באוניברסיטת תל-אביב או במכללת עלמא. וגם רבים אחרים מתקופות שונות וממסגרות שונות – שטרחו ובאו מקרוב ומרחוק. תודה רבה!

ותודה נפרדת ומיוחדת לירון ולאתגר, שני חברים יקרים. כשראיתי את שני השמות האלה בהזמנה, התרגשתי עד דמעות (וזו לא רק מטפורה).

ותודה לסטודנטים הרבים בהווה ובעבר, שהיה לי העונג והאושר לחלוק אתם ידע, ובעיקר לחלוק אתם שאלות ותהיות והשתאות לנוכח המורכבות הבלתי-נתפסת של התופעה הייחודית לנו, בני-האדם, תופעת השפה ותופעת ריבוי השפות ותופעת הגישור בין השפות והתרבויות ותופעת הקושי שבמציאת שפה משותפת, תרתי משמע. תודה לכם על ההתלבטויות המשותפות ועל ההתמודדות המשותפת עם אינספור האתגרים שמציבה לנו העשייה הזו ששמה "תרגום".

***

בגיל 17, הגעתי ארצה ללמוד רפואה, אז למדתי מוסיקולוגיה – ולכן אני מתרגמת. ברור לגמרי, בדיעבד, שכך היה חייב לקרות, כלומר, קרה לי מה שקרה לרבים מאלה שהגיעו לרכוש את המקצוע הזה – התחלנו במקום אחד, עברנו כמה תחנות נוספות, והפכנו לבסוף למתרגמים. התרגום הפך עבורם, וגם עבורי, ליעד –  ולייעוד.

אין סיפוק גדול יותר מעצם העובדה שרבים מאלה שזכיתי לפגוש במרוצת השנים – רבים מכם – הפכו עם הזמן לעמיתים – ולחברים. עמיתים, שעוסקים בתרגום לסוגיו או בהוראת תרגום, ותופסים מקומות מכובדים ביותר בשורה הראשונה של המקצוע המרתק הזה; וחברים, משום שמדובר באנשים נפלאים, שהחברות אתם היא זכות גדולה.

אני מרגישה חובה נעימה להודות גם למוסדות השונים שאפשרו לי להגשים חלומות. תודה למכללת בית-ברל, שם זכיתי להכיר רבים מן האנשים שנמצאים כאן הערב, ושם ניתנה לי האפשרות לפתח, בין היתר, תוכנית נפרדת להכשרת מתרגמים דוברי אנגלית.

ותודה מיוחדת וגדולה לאוניברסיטת בר-אילן, שבה רכשתי את המקצוע עצמו (בשנים 1973-7) ובה אני מלמדת ב-33 השנים שחלפו מאז, ובה גם השלמתי את לימודי הדוקטורט…. שם התפתחה לה המחלקה ששמה יצא לה למרחוק, ושבה התאפשר לי להגשים חלום ועוד חלום ועוד חלום. החלום להפוך את התרגום (ואת המתורגמנות) לאפיק של הגשמה עצמית ומימוש מקצועי, החלום לעסוק במחקר התרגום ובהוראת תרגום ובניסיון לשדרג את המקצוע הזה, החשוב כל-כך, בכלל, ובמקומותינו, בפרט. והחלום להפוך את התרגום לאמצעי משמעותי בצמצום פערים בחברה הישראלית, ובקידום חברה צודקת יותר ושיוויונית יותר. וכך, הכנס (הראשון מסוגו) בנושא "הנגשת שירותי הבריאות למיעוטים לשוניים" התקיים בבר-אילן, ובעקבותיו נפתח הקורס למתורגמנות קהילתית (המתקיים כבר 5 שנים), ואחר-כך התוכנית להכשרת מתורגמנים לשפת-סימנים ישראלית, וכך גם נכתבו עבודות תזה לתואר שני ושלישי בנושאים הקשורים בתרגום בבתי-המשפט ובמערכת הבריאות – וכל אלה מפגישים בין שני תחומים כל-כך משמעותיים עבורי: התרגום, מכאן, והעשייה החברתית, מכאן.

כל כך הרבה נכתב על התרגום באשר הוא (ובכלל זה, המתורגמנות) – התרגום כבגידה, התרגום כגשר, התרגום כאתגר, התרגום כאובדן, התרגום כמקצוע שבלעדיו אין אפשרות להכיר את "האחר", התרגום כעיסוק שאינו מוערך דיו, ועוד ועוד. כל הדימויים האלה, ועוד רבים, נכונים בהקשר זה או אחר.

עבורי, התרגום – ובכלל זה מחקר התרגום – הפך לאחד משני הצירים המרכזיים בחיי, לצד הציר המשפחתי. ושני אלה יחדיו הם עולם ומלואו.

כאמור, לפעמים קורה שגם למתרגמים – ואפילו למתורגמנים – אין מילים. קורה גם שאין להם תרגום למילה זו או אחרת. ובאמת, אין  לי תרגום טוב למילה שהיא בעצם הכוח המניע של כל הערב הזה: המילה פירגון! אינספור פעמים נשאלתי "איך אומרים פירגון באנגלית? איך אומרים לפרגן?" טוב, עדיין אין לי תרגום טוב ל"פירגון" אבל את משמעות המילה הזו אפשר לחוש כאן, באוויר, בגירסה מזוככת ומרגשת, בזכות כל מי שיזם את האירוע הזה, ובזכות כל מי שהגיע לכאן הערב.

בזכותכם! תודה ענקית לכולכם!!