אתם קוראים...
על ספרות וספרים, על תרגום ועריכה

פרק מספר: זדון מופלא

לכבוד השבת, הנה עוד פרק מספר, והפעם זדון מופלא (Beautiful Malice; רבקה ג'יימס, הוצאת מודן), בתרגומה של אמתכם הנאמנה. תודה לקרן, שנתנה לי רשות לפרסם את הפרק. כאמור, זה עוד עשוי להפוך למנהג קבוע בכל סוף-שבוע, נחיה ונראה.

את התחת של הספר תוכלו לקרוא בפוסט הקודם: יצא בתרגומי – זדון מופלא. מקווה שתיהנו.

לא הלכתי ללוויה של אליס.

הייתי אז בהריון, והייתי מטורפת מצער ומאבל. אבל לא על אליס התאבלתי. לא, כי אז כבר שנאתי את אליס ושמחתי שהיא מתה. אליס היא זו שהרסה לי את החיים, היא שלקחה את הדבר הכי טוב שהיה לי אי-פעם וניפצה אותו למיליון רסיסים שכבר אי-אפשר להדביק בחזרה. לא בכיתי על אליס, אלא דווקא בגללה.

אבל עכשיו, כעבור ארבע שנים, אין מאושרת ממני. ועכשיו, כשאני חיה חיי שגרה נוחים עם בתי שרה (שרה הקטנה, המתוקה והרצינית שלי), קורה שאני מצטערת על שלא נכחתי בלוויה של אליס.

כי לפעמים אני רואה אותה, את אליס – בסופרמרקט, בשערי הגן של שרה, במועדון ששרה ואני נוהגות לאכול בו ארוחה זולה. בזווית העין אני רואה בחטף את השיער הבלונדיני והמבריק של אליס, את הגוף המפוסל כשל דוגמנית, את הבגדים הססגוניים, ומיד אני נועצת מבטים והלב שלי פועם בעוז. רק כעבור כמה רגעים אני נזכרת שאליס מתה, שהיא איננה, שזאת לא היא, ובכל זאת אני מכריחה את עצמי להתקרב, כדי להוכיח לעצמי שרוחה אינה רודפת אותי. מקרוב הן קצת דומות, כל הנשים האלה; אף שאין, ולעולם לא תהיה, מישהי יפה כמו אליס. ובדרך כלל, במבט מקרוב, מתברר שהן ממש לא דומות לה.

אז אני פונה בחזרה לענייני, אבל כל החום אוזל מפניי ומשפתיי, ובקצות אצבעותיי עובר עקצוץ לא נעים. אדרנלין. והיום שלי הרוס לגמרי.

הייתי צריכה ללכת ללוויה. לא הייתי חייבת לבכות, או להעמיד פנים שכולי מלאת יגון. יכולתי לצחוק במרירות ולירוק לתוך הקבר הפעור. למי היה אכפת? לו רק הייתי רואה אותם מורידים את הארון לתוך האדמה, לו רק הייתי מביטה בהם ממלאים את הקבר בעפר, הייתי יודעת בביטחון מלא שהיא אכן מתה.

הייתי יודעת, עמוק בתוכי, שאליס הלכה ולא תשוב עוד.

1

"רוצה לבוא?" אליס פּארי מביטה בי מלמעלה ומחייכת. זו שעת צהריים, ואני יושבת מתחת לעץ – לבד – שקועה בספר.

"מצטערת." אני מצלה על עיניי ונושאת את מבטי. "לבוא לאן?"

אליס מושיטה לי פיסת נייר.

אני פותחת אותה וקוראת. זו הזמנה מצולמת וססגונית למסיבת יום ההולדת השמונה-עשר של אליס. כולכם מוזמנים!! הביאו חברים!! כתוב בהזמנה. שמפניה חינם! אוכל חינם! רק נערה פופולרית ובעלת ביטחון עצמי כמו אליס היתה יכולה להדפיס הזמנה שכזו; כל אדם רגיל היה חושש להתחנן כך לאורחים. למה שתזמין אותי? אני תוהה. אני מכירה את אליס, כולם מכירים את אליס, אבל עד אותו רגע מעולם לא דיברנו. היא אחת מאותן בנות – יפות, פופולריות, שקשה לפספס.

אני מקפלת את ההזמנה ומהנהנת. "אני אשתדל. נראה לי שיהיה כיף," אני משקרת.

אליס מביטה בי שניות ארוכות. ואז היא נאנחת ומתיישבת לצידי, והיא קרובה כל כך שאחת מברכיה נחה בכבדות על ברכי.

"את לא תבואי." היא מחייכת.

אני מרגישה שלחיי מאדימות. כל חיי נראים אמנם כמו אשליה, כמו קיר של סודות, אבל אף פעם לא ידעתי לשקר. אני משפילה את מבטי אל חיקי. "כנראה שלא."

"אבל אני רוצה שתבואי, קתרין," היא אומרת. "זה באמת חשוב לי."

מפתיע אותי שאליס יודעת מה שמי, ועוד יותר מזה מפתיע אותי – זה ממש לא ייאמן – שהיא רוצה אותי במסיבה שלה. איש כמעט אינו מכיר אותי בתיכון דראמונד, ואין לי חברים קרובים. אני באה והולכת חרישית, בודדה, וכל כולי שקועה בלימודים. אני משתדלת שלא להסב אליי תשומת לב. אני תלמידה טובה, אבל הציונים שלי לא מזהירים. אני לא עוסקת בספורט, ולא הצטרפתי לשום מועדון. אני יודעת שלא אוכל לחיות כך לנצח – כמו צל – אבל בינתיים זה מתאים לי מאוד. אני יודע שאני מתחבאת, אני יודעת שאני פחדנית, אבל לעת עתה אני צריכה להיות בלתי-נראית, כזו שלא מעוררת שום סקרנות. כי ככה איש לא יגלה מי אני באמת, או מה קרה.

אני סוגרת את הספר ופונה לארוז את שאריות ארוחת הצהריים שלי.

"חכי." אליס מניחה את ידה על ברכי. אני נועצת בה מבט קפוא – כמיטב יכולתי – והיא מיד נסוגה. "אני רצינית. אני באמת רוצה שתבואי. ומה שאמרת לדן בשבוע שעבר היה נפלא. הלוואי שגם אני ידעתי לומר דברים כאלה, אבל לצערי זה לא יקרה. אני פשוט לא חדה מספיק. את יודעת, אני בחיים לא הייתי חושבת על הרגשות של האישה ההיא. רק אחרי ששמעתי אותך גוערת בדן חשבתי על זה. כלומר, היית נהדרת: מה שאמרת היה כל כך מדויק, ואת הראית לו איזה אידיוט הוא."

אני מיד מבינה למה היא מתכוונת – הפעם האחת והיחידה שהעזתי להוריד את חומת ההגנה, כי לרגע שכחתי. אני כבר לא מתעמתת עם אנשים לעתים קרובות. להפך, אני משתדלת בכל כוחי להימנע מזה בחיי היומיום. אבל דן ג'ונסון וחבריו היו כל כך מגעילים לפני שבועיים שלא יכולתי להתאפק. היתה לנו מרצה אורחת, שדיברה על בניית קריירה וקבלה לאוניברסיטה. נכון, זה היה משעמם, שמענו הרצאות דומות כבר מיליון פעם, וגם המרצה הייתה איומה. היא נראתה מתוחה, דיברה בצורה מגומגמת ומהוססת וכל הזמן חזרה על עצמה; והמצב רק החריף ככל שהקהל איבד את הסבלנות והחל להרעיש. דן ג'ונסון וחבורת הזבל שלו ניצלו את ההזמנות. הם היו אכזריים והפריעו לה בכוונה, עד שבסוף האישה עזבה את המקום מושפלת ובוכייה. בסוף ההרצאה תפסתי את דן במסדרון ותופפתי לו על הכתף.

הוא הסתובב, ובעיניו היה מבט זחוח של שביעות רצון עצמית; כנראה שציפה לתמיכה כלשהי בהתנהגות שלו.

"חשבת אפילו לרגע עד כמה פגעת באישה הזאת?" שאלתי אותו, וקולי הרם – מרוב כעס – הפתיע אפילו אותי. "אלה החיים שלה, דניאל, זו הקריירה שלה, זה המוניטין המקצועי שלה. אתה השפלת אותה, והכול בשביל ניסיון פתטי לקבל קצת תשומת לב. אני מרחמת עליך, דניאל, כנראה שיש לך נשמה קטנה ועלובה מאוד, אם אתה מרגיש צורך להשפיל אנשים שאתה אפילו לא מכיר."

"היית מדהימה," ממשיכה אליס ואומרת. "והאמת היא שממש הופתעתי. כלומר, אני חושבת שכולם הופתעו. כי אף אחד לא מעז לדבר ככה אל דן." היא מנידה בראשה. "אף אחד."

חוץ ממני, אני חושבת. זאת אומרת, חוץ מהאני האמיתי שלי.

"זה היה ראוי להערצה. זה היה אמיץ."

וזו המילה שמכניעה אותי: "אמיץ". כי אני משתוקקת להיות אמיצה. אני כל כך משתוקקת למחוק ולרסק ולהשמיד את הפחדנית שבי, שפשוט קשה לי להמשיך ולהתנגד לה.

אני קמה ומכתיפה את תיק הגב שלי. "טוב, בסדר," אני אומרת, ומפתיעה גם את עצמי. "אני אבוא."

מודעות פרסומת

דיון

אין תגובות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

15% הנחה קבועה לקוראי הבלוג על כל המדריכים והמפות של "העולם"

לחצו על התמונה כדי להיכנס לאתר ולזכות בהנחה

%d בלוגרים אהבו את זה: