בעוונותיי (והם רבים), תרגמתי את הספרון מס' 2 במותג המפלצתי הזה שנקרא Glee (מס' 1 כבר יצא בהוצאת מטר, בתרגומה של חדוה קלינהדלר; מס' 2 עדיין לא). עורכתי היקרה נעה סמלסון היטיבה להנמיך את המשלב התקני של קשישה כמוני ולהפוך את השפה למה-זה קוּלית, כאילו הכי הורסת שיש – ובדרך הפכה כל ארונית ללוקר וכל טלאי לפאץ'. נו, מה לעשות שככה מדברים הילדים בימינו? מי אני שאתווכח איתך, יא נעה?
בלי קשר לחבורת הילדים המזמרת והמעצבנת (סלחו לי, מעריצי הסדרה!), כל לוכסן הפך בשנים האחרונות לסלאש, לכל אחד יש קֵייס וכל דרדק הוא מגה-סֶלֶבּ שמככב בתוכנית ריאליטי (לא היתה איזו שנייה וחצי שקראו לזה 'תוכנית מציאות'?). OMG (או WTF), אפילו המילה שיט מתחילה לצבור נקודות בקרב המתרגמים!
אין לי שום דבר נגד השימוש במילים לועזיות. סיפרתי לכם על חיבתי לאטימולוגיה, וזו לכשעצמה מילה לועזית (חייבים להודות: החלופה העברית לא מי-יודע-מה). הֶק, גם אני משתמשת לא פעם במילה פוסט, במקום לומר 'רשימה'. אבל אם יש חלופות מקובלות בשפת הקודש, למה בעצם לדבר בלעז? אולי נעבור לדבר אנגלית וזהו (ואז מה יעלה בגורלנו, המתרגמים)?
אז מה דעתכם? לתת צ'אנס ללעז, או שאולי ניתן סיכוי לעברית?
לגלי יצאו ספרונים?
מה הפואנטה?
זה פרנצ'ייז שלם. הספרים מתארים את עלילות הילדים עוד לפני הסדרה (מעין פריקוול).
lame!
ואל תביני אותי לא נכון, אני צופה בה באדיקות 🙂
או, הנה, גם את משתמשת בלעז.
כן, זה היה בכוונה =)
שיואו, הנמכת-משלב יזומה זה מה-זה, כאילו, שיט. 😛
ולעניין: אני חושבת בדיוק כמוך – למה להשתמש בלע"ז כשיש חלופות עבריות סבירות? אבל דור העתיד, מסתבר, חושב אחרת, ובספרים שמנסים להתמגנב-בכוונה (יענו, "לדבר אל הדרדקים בשפתם") כנראה אין מקום למשלב גבוה מדי (או תקין?).
אני חושבת, אבל, שבמקום לכתוב ספרים בשפה נמוכה, יצירות שמשלבן ראוי והתכנים בהן מדברים לבני הנוער – תעבודנה הרבה יותר טוב. ולו רק מכיוון שסלנג הוא עניין של זמן ואפנה.
התגובה הזו נכתבת תוך התעלמות בוטה מכך שאני, בעוונותיי, מהווה בעצם קהל-יעד פוטנציאלי לספר שתרגמת (בשל גילי). 🙂
יש הרבה יצירות טובות לנוער, ויש גם ספרים מצוינים שהמשלב והשפה בהם תת-תקניים. מבחינתי הבעיה היא באימוץ המוגזם של כל ביטוי לועזי (כלומר, אמריקקי) רק בגלל שזה (עלק) מוסיף איזה נופך של חוצלארץ.
ועכשיו אני נורא סקרנית לדעת בת כמה את, גלי.
אוה, ברור לי שיש כאלה וכאלה ובכלל המון סוגים ותת-זנים. אלא מאי, אני חוששת שבכתיבה לילדים ובמיוחד לנוער נוטים יותר "להעליג" (אם לא להלעיג… ;)) את השפה, כי לא לוקחים ברצינות את ספרות הנוער (בארץ. בעולם ובמיוחד בחלקו דובר-האנגלית זה כבר תת-תחום מוכר ומכובד).
אני בד"כ לא מספרת בת כמה אני ע"ג הרשת, כדי שלא יתייחסו אלי בצורה מקטינה בהתאם לגילי. (:
פסדר, תשאירי אותי עם הסקרנות שלי…
אני לא קוראת ספרות נוער בד"כ (מפאת גילי המתקדם :-)), אבל יצא לי לתרגם בשנתיים האחרונות קצת ספרות נוער ובאמת התרשמתי לטובה, היא כתובה היטב, מעניינת וממש לא מזלזלת בקהל הקוראים מפאת גילם. אני מקווה שגם הספרות שנכתבת אצלנו בעברית היא כזו, אבל את בטח יודעת יותר טוב ממני.
מה, אינגה, את גם פולניה? (:
ות'אמת? אני (כבר) בקושי קוראת ספרות נוער ישראלית. כשכן, זה רק כדי לפקוח עין על מה שהאחים שלי קוראים (אם בכלל).
מצחיק שגלילה רון-פדר-עמית עדיין פופולרית בקרב בני התשחורת הנ"ל (קרי: אחותי הקטנה)… עושה רושם שיש מספר חד-ספרתי של סופרים (סופרות) נוער ישראליים טובים, והם לא מתחדשים.
sad but true.
פולניה זה סטייט אוף מיינד, את יודעת, אז לפעמים אני גיאורגית פולניה.
העברית תמיד קלטה לתוכה מילים זרות. בעברית המקראית, יעני הכי טהורה, יש מילים אכדיות, פרסיות, שומריות וכו' – כרבע מכל המילים בתנ"ך, בפעם האחרונה שבדקתי. בעברית המשנאית יש מילים ארמיות ויווניות, ולא נודע כי באו אל קרבה. בעברית של ימי הביניים נכללו מילים בלטינית ובערבית, ובעברית החדשה יש יידיש, צרפתית, רוסית ושפות סלביות, וכמובן אנגלית, ובטח שכחתי כמה.
אני מציעה לנו לא להתרגש, לאמץ את אלה ששימושיות לנו ולזרוק את היתר, ובמקביל להמשיך להמציא תחדישים עבריים ולהשתמש בהם. מלבד זה, בני תשחורת אינם קריטריון לשום דבר. בסופו של דבר הם מתבגרים ויוצאים מזה וגם צורת ההתבטאות שלהם משתנה.
ואם מחר הסינים ישתלטו על העולם, אל דאגה, נקלוט גם מילים סיניות!
ברור, ברור, הבעיה היא שאנחנו באמת מאמצים הכול מכל וכול (בעיקר מהאמריקנית, כמו שאמרתי… גם לסינית עוד נגיע מן הסתם).
ולפי מה שאני רואה בשנים האחרונות, בני התשחורת אולי מתבגרים אבל כישורי השפה שלהם נשארים דלילים ביותר.
ואנא מסרי לנעה סמלסון דרישת שלום חמה ממני.
אמסור, אבל אולי היא תפציע בעצמה בפוסט, שלחתי לה קישור.
אני מבקשת, לא OMG כי אם אומג!
דון קישוט, את מאוד חמודה.
אומג, ווטף?
אני יודעת, אני יודעת.
אני אוהב את ווטף ואומג 🙂
וברצינות -אני מזועזע. אני מתאר לעצמי איך החיבורים של תלמידי בתי הספר נראים. אני מקווה שהמורים לספרות וכתיבה יוצרת אינם נותנים יד לסגנון כתיבה כזה ואני מקווה שהמו״לים לא יוציאו ספרים בסגנון זה.
היי יוסי, ברוך הבא לבלוג.
אני חושבת שיש מקום לכל דבר, גם לספרות נוער מטופשת (השפה שם לא תת-תקנית, היא פשוט עדכנית) כשתרגמתי את "העולם המוכר" לדוגמה, עילגתי בכוונה את הדיאלקטים של השחורים – וזו ספרות יפה (את אותו הדבר אפשר לומר גם על "האק פין", וזו כבר קלאסיקה). כך שאי-אפשר לשלול ספרים מהסיבה הזו בלבד, אבל אני בהחלט מקווה שילמדו את בני הנוער (וגם את המבוגרים) לדעת להבחין בין משלב "דיבורי" (גם בספרות הקלה) למשלב הנכון בכתיבת חיבור או מאמר.
אני אישית לא מתחברת לסדרה – אולי זה באמת הגיל :-0
האמת שלי באמת מפריעה הנמכת השפה.
הרי לא מדובר כאן במילים שכבר לא קיימות בשפה – אלא שימוש במילים לועזיות למילים שקיימות שומישות בעברית… באמת חבל שהעורכת בוחרת את 'שפת הרחוב' ולא חושבת שבספר כדאי שיהיה שפה קצת יותר 'גבוהה'…
אבל מה נלין כאשר את התנ"ך מנסים לפשט דרך תנ"ך רם וכן הצגות שאלתרמן תרגם (כמו הקמצן) הציבור דרש תרגום מחודש (שערך אותו אהוד מנור…)
היי חוטהשני, ברוכה הבאה לבלוג.
אני מבינה את שיקולי העורכת כי לספר יש קהל יעד משלו, וזו דווקא לא שפת רחוב, זו פשוט השפה העדכנית של הנוער.
גם לי יש נטייה להעלות את המשלב, אבל לא תמיד זה נכון. כמו שכתבה פשוט יעל בתגובה לפוסט "הקרב על העברית", יש מקום לכל המשלבים ולכל סוגי השפה.
ועועוד הערה קטנה לגבי השימוש המרובה בלעז – יש מילים שבאמת אין מנוס וכרגע אין להם תחלופה יפה בעברית (איך האקדמיה ללשון עוד לא מצאה משהו למילה אקדמיה ? :-0) אבל כעקרון בעברית יש באמת אפשרות לבנות מילים יפות ע"י שימוש במילות שורש ומשלבים יפים. ואפרופו פוסט אני אישית אוהבת במקום 'רשימה' לקרוא לפוסט 'רשומה'. (אני מניחה שהמילה תקנית)
שבוע טוב
אכן, צודקת, ובכל זאת גם אני חוטאת ומשתמשת בפוסט :-).
שלום אינגה ושלום נרי, לונג טיים נו סי כמו שאומרים ביידיש. תרשו לי להגן על עצמי: העברית יקרה לי מפז. גדלתי בבית שבו דוברה עברית משובחה עד כדי מבוכה, ועד היום אמא שלי מכריחה אנשים להגיד מכחול בלי דגש בכ' וגלידה במילרע. אצלנו תמיד הדיחו כלים (לדבר עברה חחחח), שטפו רצפות, גרבו גרביים ואוי למי שהעז לנעול מגפיים יפות. ולעניין GLEE. לדעתי, סדרת הטלוויזיה הזאת היא בידור חביב, ברמה לא נמוכה בכלל, עם הומור עצמי ודמויות מלבבות. מקבץ הדמויות כולל בני נוער מכל הסוגים: פקצות על סף פיגור, בריונים עם מוח של ציפור, פלצנים מתנשאים, ספורטאים קשי תפישה, הומואים רגישים ושנונים, וכן הלאה. הספרים שנלווים לסדרה אינם מתארים אפיזודות, כדוגמת ספרי סדרות טלוויזיה אחרים, אלא מספרים סיפורים קלילים במשקל נוצה כשהגיבורים מוכרים לקוראות בנות ה-11 עד 13 שקונות אותם מפאת היותן מאוהבות בפאק או בפין (פאק בפ' דגושה ופין בפ' רפה, מין שיגוע שכזה) אינגה שלנו, שיודעת שאני מטורפת עליה (כמתרגמת), הגביהה את השפה לגבהים כאלה, שבריטני וסנטנה השרלילות היו בטח מאבדות את הריסים המלאכותיים שלהן מרוב בהלה אם היו מכריחים אותן לדבר ככה. אני חושבת כמו נרי, שלוקר הוא לוקר, וזה שנכתוב ארונית לא יגרום לילדים להגיד: באמא שך, תשים לי תסניקרס בארונית שך, שכחתי תקוד. וגם, זה ספר קליל ומבדח, ושפתו צריכה להלום את שפת הגיבורים בסדרה, שהיא סופר עכשווית וקיצורית. ולעניין הסופרים הישראליים שכותבים בעברית. גלילה רון פדר היא סופרת מזעזעת לדעתי, שעושה מעשים מגונים בהיסטוריה לטובת סדרת מנהרת הזמן המצליחה שלה. היא וסמדר שיר הן הסופרות היחידות שסירבתי לקנות ספרים שלהם לילדי. ואל תראו אותי ככה, אפילו את האלק הענק הירוק או משהו כזה קניתי להם. בקיצור, חדי העין הבחינו שאני גרפומנית לא קטנה. אז גנוק, כמו שאומרים בגרמנית, ויאללה לעבודה
נכון, באמת הגבהתי 🙂
(כנראה שהזדקנתי… עברו יותר מעשר שנים מאז שתרגמתי סדרות לעדות הנוער הפקאצי).
נעה, אוהבים אותך!