מה אני עושה בקראון פלאזה? ♦ מה עשיתי בכנסת? ♦ והעיקר: האם פגשתי את מרינה נעמת?
נתחיל מזה שהחלטתי לפנק את עצמי בשלושה לילות במלון קראון פלאזה. אמנם הייתי פה רק לפני שבועיים, בכינוס השנתי של אגודת המתרגמים, אבל לא נחתי לרגע, וגם לא יצאתי כמעט מחוץ לכותלי המלון, חוץ מגיחה קצרה לארוחת צהריים שלפני הכינוס, בבית אנה טיכו – נו, בסדר, מסעדה כשרה למהדרין (היה בינינו שומר כשרות כהלכתה), אבל אכלתי קוסקוס ירקות לא רע בכלל. וחוץ מזה, אני עובדת קשה, לא מגיע לי? יריד הספרים הבינלאומי הוא סיבה טובה מספיק לעלות בעליות של הקסטל, ובנייני האומה נמצאים רק שני צעדים ממלון קראון פלאזה.
אז קמתי הבוקר מוקדם (כן, שבע זה מוקדם במילון של אינגה), בקושי הספקתי לשתות קפה ויצאתי לדרך. ערפל כיסה את ההרים בואכה ירושלים, התנועה היתה כבדה (כהרגלה), ואמתכם הנאמנה הגיעה בשנייה האחרונה (כהרגלה) לדיון בכנסת. רגע, מה פתאום כנסת? לא, לא שכחתי שאני בדימוס, אבל גם לא התנתקתי לגמרי. אני עדיין משתתפת פה ושם באירועים של להב, לצד פסקל. כמאמר הפתגם הידוע, פעם יו"ר תמיד יו"ר (כפי שיעידו גם שרה ירקוני ומיכאלה זיו, שעדיין פעילות מאוד באגודה). כיוון שהייתי בין כה וכה בדרכי לעיר הקודש, הצטרפתי עם פסקל לכינוס השדולה לעסקים קטנים ובינוניים. הנושא היה הריכוזיות במשק והשפעתה על עסקים קטנים. היו שם הרבה מצגות ונאומים משמימים, וגם כמה הצהרות כמו: "ריכוזיות במשק היא דיקטטורה כלכלית" או "במקום מריטוקרטיה יש לנו היום מדיוקרטיה" (למרבה הצער, זה גם נכון). יהודה טלמון דיבר דברי טעם וביקר בחריפות את הממשלה על ההתנהלות שלה, או על ההתעלמות שלה מ-430 אלף העסקים הקטנים במדינה… אבל אני רק רציתי להעיר לאחד הנואמים, שדיבר שוב ושוב על התחלקות האשראי הבנקאי. עוד רגע והייתי צועקת שם – צל"ג, צל"ג! – אבל אחר כך גיליתי בגיגול מהיר שהמונח הזה רווח מאוד. אללי.
אבל שיאו של היום הגיע דווקא אחר-הצהריים. הסתובבתי קצת בין דוכני היריד ופתאום זיהיתי מישהי. שאלתי אותה: "את מרינה נעמת?" והיא אמרה שכן. הסברתי לה שאני תרגמתי לעברית את ספרה הראשון, האסירה מטהרן, ומיד התחבקנו כמו שתי חברות ותיקות. 'רבנו' כמה דקות מי תזמין את מי לקפה (חשבתי שרק הגיאורגים עושים את זה). בסוף ניצחתי והזמנתי אותה לתה, ולי הזמנתי קפה (הדבר הכי נורא ששתיתי בשנים האחרונות). פגשתי את הסוכנת הספרותית שלה, שהגיעה ליריד ביחד איתה, אבל לפני שהספקנו להחליף עוד כמה מילים ביקשו ממנה לעלות לבמה (סליחה על האיכות הירודה של התמונה, צילמתי אותה בטלפון הסלולרי).
במשך כשעה שוחחה איתה במאית הקולנוע ענת צרויה על סיפור חייה, על העינויים שעברה כנערה בת 16, לאחר שנעצרה ונכלאה בכלא אווין שבאיראן, על הנישואים שכפה עליה אחד משומריה, על הבריחה לקנדה (שם היא חיה עד היום). היא דיברה בפתיחות מרגשת, וסיפרה גם על יחסיה הקשים עם הוריה, שאפילו לא טרחו לשאול אותה מה עבר עליה בשנתיים שבהן נמקה בכלא. להפך, כשחזרה הביתה דיברו איתה הוריה בעיקר על מזג-האווויר, וכשאמה הלכה לעולמה לפני כמה שנים (בקנדה), אביה אמר לה לאחר הלוויה: "אימא שלך סלחה לך." אימא שלה סלחה לה על כך שנכלאה ועונתה בכלא! היא סיפרה שההלם מדבריו של אביה הוא אחת הסיבות שהניעו אותה לשפוך את סיפורה אל הנייר.
זו היתה שיחה באמת מרתקת; הפריעו קצת רק האנגלית הרצוצה של ענת צרויה וגם הקול השקט שלה שבקושי נשמע בקהל (אישה מבוגרת שישבה מאחוריי קראה בשלב מסוים, אין שומעים אותך! ושעשעה אותי מאוד). הופתעתי לגלות שקהל כה רב בא לשמוע את מרינה נעמת, לא ידעתי בכלל שהספר עורר הדים כאלה. גלית גולדרייך, העורכת ואשת הקשר שלי בכנרת זב"מ ישבה לצדי וסיפרה לי שהספר נמכר כל הזמן, ואף שלא הגיע לרשימת רבי-המכר הוא בהחלט נחשב בהוצאה רב-מכר. שמחתי לשמוע (וחבל שאני לא מקבלת תמלוגים).
אחרי השיחה התגודדו עשרות אנשים ליד הדוכן של כנרת זב"מ, ומרינה חתמה להם על ספריה בסבלנות רבה ושוחחה עם כמה מקוראיה בפרסית. בינתיים (וגם לאחר מכן) פגשתי בחורה נחמדה בשם ענת, עולה לא-חדשה מגיאורגיה שגרה בירושלים, חילקתי כרטיסי ביקור לכמה לקוחות פוטנציאליים, קשקשתי קצת עם העורכות מכנרת זב"מ (היה כיף לפגוש אתכן!) וקבעתי להיפגש מחר עם מרינה לארוחת בוקר. בסיכומו של עניין, היה יום מוצלח מאוד, ואפילו לא שכחתי להצטייד בעותק דנדש של שם הוורד (בכריכה חדשה ונאה) לקראת המפגש עם אומברטו אקו ביום רביעי. אם תבואו מחר תפגשו אותי בקפה הספרותי, במפגש בין איאן מקיואן למאיר שליו (בשעה 20:00). תבואו, יהיה כיף.
לקריאה נוספת:
המהפכה שבפנים: הבריחה מטהראן של הסופרת מרינה נעמת (הארץ, 20 בפברואר 2011)
פנינו לאן (הבלוג של דביר פינס פז)
עדכון! הנה, ממש היום, האסירה מטהראן נכנס לרשימת רבי המכר, אולי בעקבות היריד וביקורה של מרינה בארץ. מאז העדכון הזה כבר הגיע הספר למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הארץ (לפחות ברשימה של צומת ספרים).
אינוגולי, את עושה חיל!!!
כל הכבוד, גם על המעורבות המקצועית ועל המסירות לעסקים הקטנים והבינוניים (גם אני עצמי מנהלת מין עסק שכזה), וגם על ההנאה. את כל הזמן נהנית, איזה כיף לך! כך צריך לחיות. מקווה מאוד להגיע למפגש עם אומברטו אקו.
ועוד דבר, מדוע המראיין והמרואיין צריכים להחזיק מיקרופון ביד? איזו טרדה זו? עם כל הארגון המורכב של הכנס, לא יכלו לדאוג להם למיקרופון צמוד לבגדים (כמו בראיונות בטלוויזיה)? (וכן, "יכלו" זאת מילה כשרה, מופיעה בהגדה של פסח ובעוד מקורות)
ממ
תודה, ממ!
האמת שאני יושבת רוב הזמן בבית ועובדת, כך שפתאום אני מרגישה שיצאתי לעולם הגדול. זה רק נשמע זוהר כי אני כותבת על זה פוסטים… ויש עוד כמה כאלה בדרך. אבל חיי המתרגם בדרך כלל די אפורים, אז אולי זה דווקא טוב שאני מראה שיש גם צד אחר.
ואל תשאלי אותי לגבי המיקרופון. בכנס שלנו זה לא היה קורה 🙂
You go, Girl!
Thanks, dear. כיף לצאת מהשגרה.