בעקבות הפוסט שפרסמתי אתמול, והתגובות שקיבלתי (בבלוג ובפייס), חשבתי לעצמי שהגיעה העת לספר לכם עוד על הצדדים הנעימים של חיי המתרגם. ויש כאלה. נכון, עבודתו של המתרגם (וגם של העורך) בודדה בדרך כלל, יש שיאמרו אפורה למדי: לא משום שאינה מעניינת – נהפוך הוא! – אלא משום שהיא כרוכה בהרבה מאוד נוקדנות, נברנות וידענות, תכונות שמאפיינות את החנון הממוצע, ולא את הסֶלֶבּ הטיפוסי. סלחו לי מראש אם ניפצתי לכם את הבועה, מתרגמים צעירים.
אבל גם מתרגמים עושים חיים, פה ושם. אז הנה הפוסט השני בסדרה "מתרגמים ונהנים".
אחת הדרכים הנפוצות ביותר היא לנסוע לכנסים, כמו הכינוס השנתי של אגודת המתרגמים, או היריד שמתקיים ברגעים אלה ממש בבנייני האומה. יתרונות עיקריים: גם תיהנו, גם תלמדו וגם תיצרו קשרים חשובים. במקרים נדירים יותר (אבל הם קיימים, אל ייאוש!), זוכה המתרגם לצ'ופר של ממש. בפוסט הקרוב אספר לכם על המלגה שקיבלתי לשהות של שלושה שבועות מאלפים – ומעלפים – בבאנף שבקנדה (ביוני 2006), אבל לעת עתה אספר לכם על הנסיעה לבנגקוק שזכיתי בה בשנת 2008, על חשבון הברון (הפעם זו לא הברונית נתנאלה). אני יודעת, יהיו שיאמרו: נו, בחייך, אינגה, תמשיכי לזרות לנו מלח על הפצעים. אבל זו לא כוונת המשוררת. כי יש גם מוסר השכל.
מעשה שהיה כך היה. במאי 2008 עלה לאקרנים הסרט סקס והעיר הגדולה, והמתרגם ישראל אובל חיפש מישהו שיוכל לנסוע במקומו לבנגקוק כדי לעשות הגהה אחרונה על הסרט המתורגם. אל תשאלו אותי למה עושים הגהה בבנגקוק, כי אין לי מושג. אבל ישראל עצמו לא יכול היה לנסוע ופנה לחברתי יעל סלע-שפירו. למזלי הרב, אין לה ניסיון בתרגום לכתוביות, ולכן הפנתה אותו אליי.
לא אלאה אתכם בפרטים, אבל קבענו להיפגש, נסעתי לביתו היפה של ישראל אובל המקסים וצפינו יחדיו בסרט המתורגם. הוא הסביר לי מה יהיה תפקידי בכוח, יצרתי קשר עם מפיץ הסרט בארץ, הזמינו לי כרטיס טיסה, הזמינו לי מלון מצוין בבנגקוק וקיבלתי אפילו נהג כמעט צמוד. כל הסיפור התגלגל במהירות שכזו, שגם חבריי הקרובים בכלל לא ידעו שנסעתי. הגעתי למלון בבנגקוק וקיבלתי טלפון מחברתי הטובה מאירה (מֶמֶ). היא שאלה אותי ברוב תמימות: "איפה את?" וציפתה אולי לשמוע שאני בראשל"צ, מקסימום בתל-אביב. אבל אני עניתי לה בנונשלנטיות, Bangkok, oriental city…
אז מה עשיתי שם? תפקידי בכוח הסתכם בשתי נסיעות עם הנהג החביב לאולפני התרגום, באיזור תעשייה נידח אי-שם בעיר הענקית. בכל פעם שהגעתי לשם הזהירו אותי שלא אצלם חלקים מהסרט. אסרו עליי להכניס מצלמה, אבל את המחשב הנייד הורשיתי להכניס לאולם הקולנוע שישבתי בו לבד וצפיתי בסרט בשמונה חלקים לא-עוקבים. תפקידי היה לבדוק את הכתוביות שהוטבעו בסרט, ולוודא שאין שם שיכולי אותיות, ג'יבריש, כתוביות חסרות או שאינן הולמות את המקור ושאר מרעין בישין (כי התאילנדים, מסתבר, לא קוראים עברית). אכן מצאתי כמה בעיות, הקלדתי במהירות את הכתוביות המתוקנות במחשב הנייד שלי (כי לתאילנדים, מסתבר, אין מקלדות בעברית) והעברתי את הקובץ המתוקן בחזרה לאולפן. כל הסיפור הסתכם בארבע שעות עבודה נטו, שנפרשו כאמור על יומיים.
אבל נסעתי לשלושה ימים ולילות. ומה עשיתי בשאר הזמן? תתרשמו בעצמכם.
ביקרתי בארמון המלך, על שלל מקדשיו ואוצרותיו, וגם בארמון וימאנמק הקטן והקולוניאלי. הסתובבתי בקניון ענק (שכולל גם סניף של קסטרו) ועשיתי קניות בשוק הגדול של העיר (צ'טוּצ'אק). לא הבנתי איך יכולים המקומיים לשבת בחוץ בחום כבד של 40 מעלות ויותר, ולאכול כל מיני שיפודים ושאר אוכל חם בתוך כל ההמולה, העשן והלכלוך. אני אישית נטפתי זיעה, והסתפקתי בשייק פירות מרענן עד שנמלטתי בחזרה למלון הממוזג ולמסעדה נקייה ונעימה.
בקיצור, נהניתי. ומה מוסר ההשכל? כמו שאני אומרת תמיד ב-pep talk הרגיל שלי, "כל ההתחלות קשות", אל תהיו 'פרחי קיר' ואל תסתתרו מאחורי מסך המחשב. צאו לפגישות, השתתפו בכנסים, בואו לירידים, חלקו כרטיסי ביקור, הירשמו לאגודה, הכירו מתרגמים חדשים והרחיבו כל הזמן את מעגלי ההיכרות שלכם. אילולא הכרתי את יעל (תודה, יעל!) לא הייתי נוסעת לבנגקוק. אלמלא באתי אתמול ליריד לא הייתי מכירה עוד לקוח פוטנציאלי. וכפי שתגלו גם בפוסט הבא, אילולא הייתי אחת שמעיזה, לא הייתי מגיעה לבאנף.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות שוב לישראל אובל ולמפיצי הסרט.
את הפוסט השלישי בסדרה 'מתרגמים ונהנים' תוכלו לקרוא בימים הקרובים; לאחר מכן נעבור לסדרת פוסטים נוספת על מלונות מומלצים במיוחד (בהשראת המלון שאני נמצאת בו כעת, ויש לי מה לומר). בתוכנית הערב: אומברטו אקו!
—? —-?! —!!!!! זה האייקון שמוחי המאוד-לא-יצירתי (כפי שאת רואה) הצליח להמציא ל"נעתקו המילים מפי…"
🙂 טוב, אבל זה באמת מקרה חד-פעמי, אלא אם כן ישראל יזדקק לי שוב (ישראל, אם אתה קורא את הבלוג, אני פנויה, והמזוודה אפילו ארוזה).
אינגה, על זה עוד לא שמעתי. זה ממש סיפור לתחילת הרצאה לפני פרחי תרגום.
לא רוצה לעורר תקוות שווא, עוד יחשבו שחיי המתרגם באמת זוהרים.
אינגולי! ברגע שהזכרת כאן את נסיעתך לבנגקוק נזכרתי באותה שיחת טלפון תמימה, ובתשובתך המפתיעה, ובקריאת ההתפעלות שלי שהחליפה את המילים שנעתקו גם מפי 🙂 (ראו אחת התגובות).
אז זה המקום לספר גם על "עורכים ונהנים", ולא רק מתרגמים. לפני שנים ספורות הייתי, בפועל, גם סטודנטית לתואר שני בבלשנות באוני' ת"א, וגם עורכת טקסט ("עורכת לשונית") עצמאית. ליתר ביטחון, מסרתי את פרטיי גם לחברת ההשמה של הסטודנטים ("ג'וב טוב"), על כל מקרה שלא יבוא. ובא! יום אחד הגיעה אליי שיחת טלפון מג'וב טוב, ובה נשאלתי האם אני מוכנה לעבוד על פרויקט מסוים, במשך כשבועיים, ב… גרמניה! התברר שמפתחי מנוע חיפוש בעברית מחפשים אדם בקי בלשון העברית (אני בעלת ב"א בלשון), שיבדוק את מנוע החיפוש המורפולוגי שהם פיתחו, ויחווה דעתו, וזה אמור לקרות במשרדי חברת SAP בגרמניה (חברת התוכנה מס' 3 בעולם, נכון לאז לפחות). קיצורו של סיפור ארוך הוא שנסעתי לשבועיים, טיסות ומלון על חשבון המעסיק, שכר נאה מאוד בעבור שבועיים עבודה. בסופי השבוע ביליתי עם חברי הטוב עופר שחי בגרמניה וסוף סוף הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו. ומה קרה בסוף השבועיים הללו? מלחמה!! פרצה מלחמת המפרץ מס' 2, לופטהנזה ביטלה מיד את טיסותיה לארץ ואני נתקעתי בגרמניה… לא לזמן רב. בסוף חזרתי לארץ יומיים אחרי המועד, והשאר יסופר בתולדות העורכים הנהנים מן החיים 🙂
נכון, שכחתי שגם לך יש סיפור כזה! יופי שסיפרת אותו. וזה רק מוכיח את מוסר ההשכל… שלחו לחמכם על פני המים, כי מי יודע לאן תגיעו.
וואו, אינגה… כמה סוריאליסטי ומגניב!
זה באמת היה סוריאליסטי 🙂