קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת

לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר בביקורות (על ספרות מתורגמת) שמתפרסמות בעיתונות המקוונת והמודפסת  ללא אזכור שמו של המתרגם או המתרגמת, כאילו הספר הִתרגם מעצמו לעברית. רוצים דוגמאות? הנה מקבץ של שלוש ביקורות שפורסמו בוויי-נט, כולן מהימים האחרונים:

על הספר "נשים קטנות" – הרשימה אמנם אינה ביקורת ישירה על התרגום, אבל היא פורסמה בתגובה לתרגום מחודש שיצא לאחרונה.

על הספר "רעד" – נדמה שהספר בכלל נכתב בעברית, כי המילה תרגום כלל אינה נזכרת בו, פרט לתגית הקטנטונת שבסוף הביקורת, שם כתוב בפירוש "ספרות מתורגמת".

על הספר "תולדות היופי" – עוד ביקורת על "ספרות מתורגמת" שממש במקרה נשמט ממנה שם המתרגם.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לפרסם כאן שוב מכתב ששלחתי ב-2008 כיו"ר האגודה למערכות העיתונים, ובו קווים מנחים למבקרי ספרות מתורגמת. המכתב מבוסס על מכתב דומה שנשלח מ-PEN למערכות העיתונים  באמריקה; לעיבודו ולתרגומו התגייסה בזמנו חברתי ועמיתתי עפרה אביגד.

אשמח אם תוכלו להפיץ את המכתב לחברים, לעוקבים ולשאר הקשרים הרלוונטיים שלכם (אמיתיים או וירטואליים). אתם מוזמנים גם להגיב, להעיר, להאיר זרקור על מקרים דומים שנתקלתם בהם, או לציין לטובה עיתונים/אתרים/בלוגים שדווקא כן מקפידים לציין את שם המתרגם.

חברי אגודת המתרגמים בישראל (ITA) מוטרדים יותר ויותר מהאופן שבו מתייחסים מבקרי הספרות ליצירות תרגום ולמתרגמים – או שאולי נכון יותר לומר מההתעלמות הנמשכת ממתרגמים, הממלאים תפקיד חיוני בהצגת ספרות העולם לקורא הישראלי. החלטנו להציע כמה הצעות לעיתונאים המבקרים ספרות מתורגמת, ברוח טובה ומתוך כוונה ליצור שיתוף פעולה בנושא שקרוב ללב כולנו: עידוד הקריאה, העיסוק בספרות וההנאה ממנה.

אפשר להבין שמפאת מגבלות של מקום, המבקרים לא תמיד ששים לעצור ולדון בתרגום עצמו. ועם זאת, הערות על התרגום אינן הסחת דעת או סטייה מן הנושא. התרגום הוא חלק בלתי-נפרד מהספר, בלעדיו לא היה ספר בעברית. כל תרגום של יצירה ספרותית הוא יצירה ספרותית בפני עצמה. כל תרגום מייצג לא רק את הסופר אלא גם את המתרגם, שבחר כל מילה בעברית וטרח ועמל כדי להעביר כל ניואנס אפשרי – מטפורות, מבנה משפט, קצב ומצלול וכמובן גם קולו הייחודי של הסופר.

על מבקר הספרות בראש ובראשונה לציין את העובדה שהיצירה מתורגמת ולהזכיר את שם המתרגם. אולי זה נשמע מובן מאליו, אך למרבה הפליאה והצער, לעיתים קרובות מאוד המתרגם לא מוזכר כלל, כאילו הספר "היתרגם" לעברית מעצמו. אפשר גם להזכיר עבודות קודמות של המתרגם, ולציין פרסים, ציונים לשבח או ביקורות טובות שבהם זכה בעבר. אם המתרגם כתב הקדמה שבה הוא דן בגישתו ליצירה, רצוי להתייחס גם לכך.

מבקר שאינו מכיר את שפת המקור שהספר נכתב בה עלול לחשוב אולי שאין לו כלים להעריך את התרגום. ואולם יש בידיו כלים להתייחס לנושאים כגון סגנון, קוהרנטיות והטון הנרטיבי. ברמה הפשוטה ביותר, למשל, האם השפה זורמת בטבעיות? האם המחבר הציב אתגרים ייחודיים – סגנוניים או אחרים – שהמתרגם הצליח לעמוד בהם בהצלחה, ואולי אף בגבורה? האם הדיאלוגים משכנעים ואופייניים לדמויות? האם השפה משתנה בהתאם ל"קולות" השונים של הדמויות? האם היצירה תורגמה בעבר ואם כן מה טיבה של הגרסה הנוכחית בהשוואה לגרסאות קודמות?

מנהג רווח שבפירוש אינו מועיל הוא התנפלות על טעויות זעירות (או טעויות לכאורה) בבחירת מילה מסוימת. מבקרים שעושים זאת חושבים כנראה שתרגום הוא כמו מילוי תשבץ. אבל תרגום ספרותי הוא אמנות חמקמקה – העברה של דקויות ושל סגנון – שבה השלם גדול יותר מסך כל מרכיביו. יתר על כן, "טעויות" כגון אלה עשויות להיות בחירות מכוונות שנבחרו בקפידה כדי לתמוך במבנה כולו. התמקדות בפרטים הקטנים מחוץ להקשרם מסיטה את תשומת הלב מהביקורת הכללית על הספר ועל התרגום.

גם אלה שמקדישים את חייהם לתרגום מתקשים להגדירו. כשהוא במיטבו אנו נוטים לשכוח את קיומו, כמו חלון שזגוגיתו שקופה עד כדי כך שציפורים מנסות לעוף דרכו. כשהוא גרוע, הקריאה דומה לניסיון להביט החוצה מבעד לזכוכית העכורה. תרגום רע יכול להרוס ספר טוב, בדיוק כמו שתרגום מצוין יכול לרומם ספר בינוני. כך או כך, מוטב שמבקרים יתייחסו לסוגיות הללו, כי כשהם מתארים את הספר הם מתארים בהכרח את התרגום, בין אם התכוונו לכך או לא.