נובמבר אמנם עדיין בעיצומו, אבל מזמן לא עדכנתי את ילקוט הטיולים, וגם לא את ילקוט התרגומים, אז הנה כמה עניינים שליקטתי פה וגם קצת שם.
√ דרושים! רוצים לעבוד בפייסבוק? החברה מחפשת מנהל פרויקטים בלוקליזציה, למשרה מלאה במנלו פארק שבקליפורניה. פרטים מלאים ב-Careers at Facebook.
√ גם כן חו"ל, אבל אחרת! החלה ההרשמה לתוכנית הרֶזידֶנסי (אין לי מילה טובה בעברית, עמכם הסליחה) במרכז לתרגום ספרותי בבאנף סנטר (BILTC). אז אם גם אתם רוצים ליהנות שלושה שבועות מאוויר הרים צלול כיין ומהנופים המרהיבים של הרי הרוקי, אתם מוזמנים להירשם. טיפ קטן ממני, הקפידו למלא במלואן אחר כל הוראות ההרשמה, אחרת לא יתייחסו לדוגמת התרגום שלכם, גם אם אתם מתרגמים מופלאים. ואם אתם רוצים לדעת למה כדאי לכם לנסוע, קראו את הפוסט שלי מתרגמים ונהנים.
√ ועוד קצת חו"ל… היכנסו מדי פעם לעמוד Conferences Across the Globe, אני משתדלת לעדכן אותו בכל מיני כנסים ואירועים מעניינים, והפעם יש הרבה דברים טובים במיוחד!
√ בעניין אחר, כתבה שקראתי ב-Atlantic, על סופר די מתחיל שגילה יום אחד שמתרגם פיראטי (וגם לא מוצלח במיוחד) מתרגם את ספרו לרוסית. במקום להקים מהומה ו/או לתבוע, הוא בחר ליצור קשר עם אותו מתרגם ולעזור לו בתרגום הספר, כדי שיקראו את ספרו גם ברוסיה. הכתבה Steal My Book מעניינת מאוד…
מסכימים איתו או לא? זו שאלה קשה. אשמח לשמוע מה דעתכם.
√ ואם אנחנו בעד תשלום על עבודתנו (ורובנו בעד)… לא מזמן נשאלתי במייל פרטי איך לתמחר עבודת תרגום. אז הנה כמה שיטות, כולל יתרונות וחסרונות, בפוסט נוסף של קורין מקיי המצוינת, Billing by the word, the hour or the project.
√ מסתבר שהיופי הוא באמת בעיני המתבונן. הנה פיסת מידע מעניינת שדליתי ממדריך איטליה טיולי משפחות שיצא בתרגומי:
רק עם לידתה של התנועה הרומנטית בתחילת המאה ה-18, זכו הנופים הפראיים של ההרים להיקרא 'יפים'. עד אז, נהגו אנשים שנסעו בדרכים בכרכרותיהם להגיף את התריסים, כדי שלא ייאלצו להביט חלילה בנוף 'הזוועתי'.
הקטע מתייחס לנופים המרהיבים של הרי הדולומיטים… Go figure. ואפרופו מדריכים שתרגמתי, סדרת המדריכים החדשה "טיולי משפחות" מומלצת בחום, גם להורים וגם לילדים.
√ עוד קצת בענייני טיולים ומסעות: אם אתם מתכננים לנסוע לסופ"ש קצר בחו"ל, הנה כמה דברים שאסור לכם לעשות, בכתבה Eight mistakes that weekend travelers make.
√ לאכול בפאריז, ולא אוכל צרפתי – אסיה בפאריז (מצאתי בסלונה). וגם כמה תמונות של פאריז בבלוג של דנה ואמיר. אני לא מכירה את דנה, כותבת הבלוג; פגשתי במקרה את בלוגה כשתרגמתי את מדריך אייוויטנס לארה"ב וחיפשתי שם של פרח נדיר שפורח רק באיזה פארק לאומי בצפון-מערב היבשת. מסתבר שהיא צילמה את הפרח במסגרת טיוליה. מפה לשם שקעתי בכמה שעות טובות של קריאת הבלוג, וליתר דיוק בצפייה בבלוג, שהוא פחות כתוב ויותר מצולם. מומלץ בכיף גדול.
בּלוֹגלוֹבּלי 
אני מנחשת שעניין הנוף ה'זוועתי' גם הוא היה חדש יחסית – אולי בגלל איזו תפישה שקשורה לפראות לעומת ציוויליזציה או משהו כזה – ושלפני כן היחס אליו היה נייטרלי (מן הסתם האנשים החיו באזור לא חשבו שהוא זוועתי עד כדי כך). אני בהחלט זוכרת תיאורי נוף מרשימים למדי בספרות הקלאסית, למשל, אז קשה לי להאמין שההתייחסות לטבע כאל דבר יפה התחילה רק במאה ה-18.
אבל כרגיל, אני הכי נתפסת לפרטים הכי קטנים ולא-חשובים… אז מה שם הפרח, בסופו של דבר?
פורסם ע"י פשוט יעל | 14 בנובמבר 2012, 11:25אחרת לא היית יעל שכולנו מכירים ואוהבים 🙂
יו, אני לא זוכרת את שם הפרח… נדמה לי שלא היה לו שם עברי והשתמשתי בלועזי.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 14 בנובמבר 2012, 11:28😀 תודה!
טוב, את שם הפארק לפחות את זוכרת? כי צפון-מערב ארה"ב זה אזור שמאוד חביב עליי, ואני תוהה אם זה אחד הפארקים שביקרתי בהם.
פורסם ע"י פשוט יעל | 14 בנובמבר 2012, 11:50את מבינה עכשיו שבגללך אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את שם הפארק ואת שם הפרח, נכון? 🙂
אני חושבת שזה היה באזור מאונט רייניר אבל לא בטוחה. אני אחזור אלייך.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 14 בנובמבר 2012, 12:03מצאתי! הפרח הוא Beargrass, והפארק הוא גליישר. הנה הפוסט אצל דנה ואמיר: http://bit.ly/Upns3B
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 14 בנובמבר 2012, 20:11תודה! דווקא במאונט רייניר הייתי (כ"כ יפה, למרות שכשביקרנו שם היה מעונן וערפילי למדי), אבל בגליישר לא. אולי באחת הפעמים הבאות…
פורסם ע"י פשוט יעל | 15 בנובמבר 2012, 9:35הסתכלתי בכתבה של הטעויות הנפוצות בנסיעות קצרות, וחוץ מהעובדה המצערת שהן מזכירות לי כל ביקור בארץ (לא לנסות לנצל כל רגע כי יש מיליון אנשים שמצפים לראות אותנו אבל לא יטרחו להגיע? לנסוע ולחזור ולהרגיש שצריך חופשה? ללכת על הטיסה היקרה כי הזולה תתקע אותנו ארבע עשרה שעות בפראג וזה בכלל לא בדרך? לא ללכת על המלון הזול והרחוק – קרי, משפחה – אלא להיות במרכז?) מה שלי קפץ לעיניים הייתה דווקא ההטיה האמריקאית של הכתבה. אני לא יודעת כמה הדברים שברורים לאמריקאים רלוונטיים למי שחי באירופה (או בישראל?), והניסוח בכלל שעשע אותי. אוקיי: שעשע זה כי ניסיתי לא להתרגז מהשפה ומהנחת המוצא שכל מי שקורא את הכתבה חי בארה"ב, או לפחות מבין את ההקשרים התרבותיים. נו, אז יש להם מדינה ענקית שכדי להגיע ממקום למקום שם צריך לטוס, אבל טיסה כזו לא דומה לטיסה בתוך אירופה, או לטיסות מאירופה לישראל או בחזרה.
/סוף קיטור
ואם את אוספת קישורים: בעניין שפות, תרגומים, מעבר בין תרבויות וגם מובן מאליו במקומות שונים, קבלי טור מהשפיגל (רק הכותרת וההתחלה בגרמנית: הכתבה עצמה באנגלית). http://www.spiegel.de/karriere/ausland/a-866419.html
לי זה הזכיר קצת את הוויכוחים עם הצוקרמנים, אבל בלי קשר, בלי לקרוא את הטור הזה אני לא מאמינה שהייתי מצליחה לצלוח את הכתבה על הנסיעות שדיברתי עליה קודם. עד שקראתי את הטור מהשפיגל לא עלה בדעתי עד כמה מה שאני מניחה שאנגלית סטנדרטית הוא בסך הכול אנגלית של אנגלים (וגם אנגלית של אירים, ששונה, אבל פה אני יודעת מה המקור ולמה השינוי). הביטויים האמריקאים שלך, מן הסתם, נשמעים ברורים, דרשו ממני חשיבה וקריאה חוזרת של המשפט עד שקלטתי מה בעצם רוצים להגיד לי. עד כדי כך. ובלי לקרוא את הטור מהשפיגל לא הייתי מודעת לצורך לתרגם את האמריקאית לאנגלית. נו, זה רק אומר שהמאמץ המודע שלי להימנע מטלוויזיה ושאר תרבות אמריקאית עובד.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 15 בנובמבר 2012, 2:21למען ההגינות, יש לציין שהכתבה אכן נכתבה ב'עיניים' אמריקאיות, כי זה קהל היעד שלה. CNN הוא, בסופו של דבר, ערוץ אמריקאי, וכנראה שרוב הקהל שקורא את מדור הטיולים שלו אכן חי בארה"ב וזה מה שרלוונטי לו. מן הסתם, טור דומה שיתפרסם בגרדיאן (או אפילו ב-BBC, על אף הנטייה הבינלאומית שלו) יעבוד על הנחות בסיס שונות.
פורסם ע"י פשוט יעל | 15 בנובמבר 2012, 9:39תודה על הלינק, ההיא מהאי, וכמו שפשוט יעל אמרה [וגם כמי שמטיילת הרבה בארה"ב, אין לי שום דבר נגד התרבות האמריקנית, גם אם לפעמים אני קצת יורדת עליה].
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 15 בנובמבר 2012, 10:07אני חושבת שמה שרציתי להגיד בעצם זה שאני חושדת שלך, יקירתי, האמריקאיות של הכתבה שקופה, ורציתי לציין את זה כעובדה שבולטת למי שלא מבקרת באמריקה ולא נחשפת למדיה אמריקאית בכלל. אני מניחה שרוב הישראלים רואים יותר סדרות אמריקאיות מבריטיות, אז לרוב הקהל שלך זה לא יצעק בפרצוף כמו שזה צעק לי, אז חשבתי שזה רעיון טוב להסב את תשומת לבך להבדלים בקריאה לפי מי הקהל.
והסיבה שלא הגבתי על המאמר על המתרגם הרוסי והסופר הנדיב היא שהנושא של זכויות יוצרים כזה רגיש אצלי שבחרתי אפילו לא לקרוא אותה. אני נתקלת בזה, בתחום משיק, די הרבה. חברות שלי כותבות סיפורים קצרים שאחר כך מגיעים – לפעמים אפילו בלי לשנות את השמות של הגיבורים – לאתרים רוסיים, ושם המתרגמים מציגים את עצמם ככותבי היצירה המקורית. אם אין קורא מוסרי ששם לב והסב את תשומת ליבן של הכותבות דוברות האנגלית (לשמחתנו יש לא מעט גם כאלה), אין להן שום כלים לאתר את הגניבה. מעניין שלא מעט כותבות מאשרות את הסיפורים שלהן לתרגום (הכול בלי רווח בכל מקרה), אבל עד כה לא שמעתי על גניבה לצרפתית או לגרמנית (או לעברית) ובהחלט שמעתי על גניבות לרוסית.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 15 בנובמבר 2012, 12:21אכן 🙂
גם אצלי הנושא הזה רגיש, ובכל זאת אני יכולה להבין את הסופר ההוא, המתחיל, שרק רוצה שיקראו אותו. ומצד שני, אני במקומו הייתי מתקשה להסכים עם זה שיתרגמו אותי "רע" (כפי שהוא יותר מרומז בכתבה).
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 15 בנובמבר 2012, 15:33ואני חייבת לומר שהתפלאתי שאף אחד לא התייחס למאמר על המתרגם הרוסי והסופר הנדיב… חוץ מענבל שכתבה על זה פוסט (ראו פינגבאק: המתרגם שגנב אותי).
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 15 בנובמבר 2012, 10:08לא קראתי את הסיפור כולו עדיין, אבל בהמשך למה שאמרה גם ההיא מהאי, נראה שברוסיה עניין זכויות היוצרים [לפחות] בתרגום פרוץ למדי – וזה טיפה שונה, אבל הזכיר לי סיפור על זה שהמתרגם לרוסית של סדרת סיפורי ארץ עוץ התחיל באיזשהו שלב לכתוב המשכים משלו ולפרסם אותם כתרגומים. בעצם זה קצת הפוך ממה שכותבת ההיא מהאי, ובכל זאת הזכיר לי. זה מרגיש דומה[*], ברמת הבסיס.
ובאופן כללי, מסורת התרגום ברוסיה הייתה במשך תקופה ארוכה (ואולי גם כיום, אני לא יודעת) מסורת שתמכה בתרגום מאוד חופשי, עם הרבה רשות למתרגם להוריד, להוסיף ולשנות; כל עוד הוא הרגיש שתפס את 'רוח היצירה', כל מה שמסביב נחשב הרבה פחות חשוב. היה אפילו שם לעניין הזה, שאני לא זוכרת איך הוא ברוסית אבל התרגום המילולי שלו לעברית הוא משהו כמו 'משל-עצמו-יוּת' (היהי, כרגע קלטתי שאם אומרים את הצירוף הזה מהר הוא בעצמו נשמע די רוסית. מִישֶׁלָאצְמוֹיוּט!).
[הערת ביניים: המסורת הזו, אגב, הגיעה במידה מסוימת גם אלינו, כי הרבה מהמתרגמים המוקדמים באו מהתרבות הרוסית – וזו אחת הסיבות שתמצאי הרבה יותר שינויים מהמקור בתרגומים ישנים, מאשר כיום].
זה לא כ"כ מבוסס, אבל יש לי איזו הרגשה שגם זה קשור. הרי אם ממילא מה שכתב היוצר פחות חשוב, והמתרגם רשאי להכניס הרבה משל עצמו בלי לברר את העניין עם המחבר, למה בעצם לברר אם המחבר מרשה בכלל לתרגם את היצירה? (אבל כאן אולי אני כבר נסחפת בהשערות…)
[*] מכיוון שאנו בבלוג שעוסק בתרגום ובשפה, אני מרגישה צורך לציין שהשימוש שלי ב'זה מרגיש' הוא מודע ומכוון. כבר פירטתי את העניין בעבר ואני מתנצלת על החזרה, אבל לטעמי מדובר בצירוף שגם אם אפשר לטעון שהייתה עליו השפעה אנגלית מבחינת הבחירה בצורת פעיל ולא סביל (וגם זה לא לגמרי ברור בעיניי, כי נדמה לי שעברית מודרנית באופן כללי לא כ"כ אוהבת צורות סביל), הוא בכל זאת בנוי בתבנית עברית למהדרין, ובעיקר – ממלא מחסר מאוד בולט בעברית, שכדי לעקוף אותו צריך בד"כ לסרבל את הניסוח. בקיצור, זה נראה לי בסדר גמור, נשמע לי נורמלי, ומרגיש לי טבעי.
פורסם ע"י פשוט יעל | 15 בנובמבר 2012, 13:55מעניין, יעל, וכנראה שזה באמת קשור לנורמות שרווחו בתרגום גם אצלנו בתחילת המאה שעברה.
ולגבי מרגיש לי, אני יודעת מה דעתך בעניין אבל לי זה ממש "לא מרגיש" טבעי… נצטרך להסכים שלא להסכים.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 15 בנובמבר 2012, 15:35אין לי בעיה לא להסכים, רק חששתי שיתקנו אותי – עדיף שיחשבו שאני עקשנית מאשר שאני בורה. 🙂
פורסם ע"י פשוט יעל | 15 בנובמבר 2012, 16:11אני לא משוכנעת שהסיבה שהרוסים פחות מכבדים זכויות יוצרים היא שלמתרגם (או לכותב רוסי באופן כללי) יש יותר חשיבות, בעיניהם, מלכל זר שכתב יצירה מקורית, או שמדובר בסוג של פריצת גבולות שאני רואה בתחומים נוספים מאז נפילת הקומוניזם: משהו בסגנון אנחנו והם, אנחנו (הרוסים) דוכאנו על ידם (המשטר) והם (בעלי ההון, הקפיטליסטים, בעלי הבית, בעלי זכויות היוצרים, משתמשים באינטרנט, מפתחי תוכנות וכו') רוצים לנצל אותנו כמו שנוצלנו על ידי המשטר, ולכן מצווה לדפוק אותם (או סתם הם לא חשובים כמונו) כי מגיע לנו פיצוי עכשיו על שנים של סבל. התנהגות דומה אני רואה פה באירלנד. האנשים מסביבי מסרבים לשלם מיסים (לממשלה האירית. העצמאית מ-48 וגם קודם היה להם סוג של ממשל עצמי) כי הם עדיין מזהים את מוסדות המדינה עם הבריטים. כנ"ל לכבד את החוק באופן כללי, וראש הממשלה האהוב בהיסטוריה הוא גם זה שגנב הכי הרבה (כולם גנבו) מקופת המדינה. אנשים מרגישים שהוא דפק את המערכת ומפספסים שהוא דפק אותם… אבל זה נושא אחר לגמרי.
בקיצור, הרוסים, לדעתי, (ובלי הכללות: רק הפושעים שבהם), מתנהגים כמו ילדים שכל החיים שלהם אסרו עליהם לרוץ או לצעוק או לשחק בחוץ או לגעת בדברים, ועכשיו ההורים/אומנת קשוחה הלכו והם עושים ה-כ-ו-ל בשביל הדווקא. או לא דווקא, אבל ממש לא אכפת להם אם אחרים ייפגעו ממעשיהם.
[*] תודה על ההסבר שלך. אני לא זוכרת שקראתי אותו קודם, ואכן צרם לי מה שמרגיש לך. עקשנות שאינה נובעת מבורות דווקא מוצאת חן בעיניי, גם אם אני לא מסכימה איתך בנושא הזה.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 15 בנובמבר 2012, 17:55עכשיו קראתי את הקישור מה"אטלנטיק" שהבאת (ואת הרשומה אצל ענבל שגיב). שנון ומשעשע עד דמעות…!
פורסם ע"י Tami Eylon-Ortal | 15 בנובמבר 2012, 13:28