אתם קוראים...
בשוטף, רמונט בוורמונט

אני ואיירין

לפני שנה בדיוק סיימתי שלושה חודשים של פאן פאן פאן בוורמונט. את אחת ממסיבות הסיום (אפשר לקרוא לזה shower) לקראת החזרה הביתה העניק לי הטבע, שרצה כנראה להשאיר אותי שם. והנה בול שנה אחרי, ב-28 באוגוסט 2012, הגיע גם אייזק בדייקנות של שעון שווייצרי כדי להראות לנו מי פה הבוס האמיתי. אז מעשה שהיה כך היה…

כותרות העיתונים זעקו שהוא מגיע, הוריקן עם שם של בחורה ועוצמה של אמזונה מיתולוגית. אמרו עליו שיפר את הכללים ויטפס צפונה מקו מייסון-דיקסון. מיד פרצה בהלה במדינות הצפון. בניו-יורק הסתגרו אנשים בבתיהם. בקונטיקט אגרו מזון, מים וסוללות. תושבי בוסטון ברחו אל דירות הנופש שלהם בקילינגטון שבוורמונט, הרחק מקו החוף, כי ההרים הירוקים הם בפנים הארץ, והוריקנים מכים בדרך כלל בקו החוף. וחוץ מזה, עד שיגיע לשם, הוא כבר ידעך לסופה טרופית, כולה סופה טרופית!

זה ההוריקן ששתיתי בנונשלנטיות במסעדת ה-Cool Moose כשעוד היינו שאננים וחשבנו שאיירין תדלג עלינו

ואז הגיעה איירין. זה התחיל מברקים ורעמים… ועבר לגשם זלעפות שלא נפסק שתי יממות. נו, ידעתי שצפוי לי סוף-שבוע גשום במיוחד. הזהירו אותי מראש, אבל אמרו לי שבזה זה יסתכם. אז יצאתי לי כהרגלי, חמושה בלפטופי, לשתות קפה ולעבוד בקפה הבית שלי בלאדלוֹ (Ludlow), ג'אווה בבה. בסביבות עשר הצטרפה אליי ליסה. שתינו, קשקשנו, עבדנו וגלשנו ברשת, וברקע שמעתי כל העת מעין צפצוף ארוך וטורדני שחזר על עצמו. חשבתי שמכונת הקפה התקלקלה. רק בדיעבד הבנתי שזה בא מהטלוויזיה – התראה על שיטפונות בזק. אבל מה לי ולצפצופים טורדניים? אני מישראל, אני… עד שאני לא שומעת אזעקה עולה ויורדת, אני בשאנטי שלי. חוץ מזה שגם הייתי בצבא, כידוע, והייתי צלפית מצטיינת וידעתי לתפעל ולפרק ולהרכיב עוזי ו-M-16 (ואפילו עשיתי רישיון לאקדח בזמנו). אז שאני אפחד מקצת גשם? נו, באמת!

בקיצור, גם אני וגם ליסה (שבאה משיקגו, אין שם הוריקנים) לא שעינו לצפצוף הטורדני, ורק בסביבות צהריים שמנו לב לתכונה יוצאת-דופן בבית-הקפה. מישהו אמר שהנהר עולה על גדותיו. או-או, חשבתי לעצמי. הגיע הזמן לחזור הביתה (לגרין מאונטן; להלן: ג"מ).

ליסה ואני חטפנו את הקפה ואת הסנדוויצ'ים שלנו ורצנו לחנייה – אני לוואן של ג"מ, וליסה למכונית הפיצית שלה. גשם כבד ניתך על ראשינו. התחלנו לנסוע על הכביש שמקביל לנהר; בימים כתיקונים, זה לא יותר מנחלון בגובה של כמה עשרות סנטימטרים. אבל הנחלון עלה על גדותיו, הטביע את כל האזור שמסביבו והחל להציף גם את הכביש. למזלנו, מדובר בנסיעה של דקה וחצי מג'אווה בבה לג"מ. אלא שאז פנינו ימינה…

הנחלון לפני

מגרש הגולף לפני

כדי לטפס אל ג"מ שעל הגבעה צריך לעבור גשר קטן שנמתח מעל הנהר ולחצות מגרש גולף ירוק ומטופח. זו הדרך היחידה פנימה והחוצה. אבל הגשר נעלם, ומגרש הגולף הפך לאגם אפור של מים שוצפים. הבעיה שמרוב גשם כבד לא ראינו ממטר, אז חשבנו שזה לא כזה עמוק. ליסה פנתה ימינה ראשונה, וכמעט נעלמה בתוך הנהר השוצף הזה. לרגע נבהלתי, אבל ראיתי את הפנסים האחוריים שלה עוברים בשלום. המשכתי לנסוע. על החיים ועל המוות. המים על הגשר הגיעו כמעט עד למכסה המנוע של הוואן, ולשבריר שנייה הייתי בטוחה שהאוטו יוצף במים. ההגה משך ימינה, ואני כבר התחלתי להריץ במוח תרחישים: לפתוח את החלון, לטפס על גג הוואן ולזעוק לעזרה. אבל נתתי גז והמשכתי לנסוע. עברתי בשלום את האגם וטיפסתי במעלה הגבעה עד לג"מ. כעבור חצי שעה כבר לא היה לאיש סיכוי לחצות את הגשר בשלום.

מגרש הגולף אחרי

הגשר אחרי: קבור אי-שם מתחת למים

יצאתי מהאוטו וליסה צעקה לעברי: We could have died! We could have died! אבל אני הרי הייתי בצבא, אני ישראלית קשוחה. מה זה בשבילי נהר שעלה על גדותיו? ניצחתי את איירין.

נשארנו תקועים בג"מ יומיים, מנותקים מהעולם החיצון. מהכביש לא נותר דבר, הגשר פשוט נמחק. אבל היה לנו מזל: א) גם הטבח שלנו נתקע איתנו (אם אני וליסה היינו צריכות לבשל ל-30 נשים גדולות, הייתי קופצת בחזרה לנהר השוצף). ו-ב) לבעלים של מגרש הגולף הירוק והמטופח היה דחוף מאוד לתקן את הנזק ולהחזיר את המגרש לפעילות, וכעבור יומיים כבר היה לנו כביש חדש.

אפילו הצפרדע הקטנה הזאת נדבקה לדלת הזכוכית בחיפוש אחר מקום יבש

לוורמונט באופן כללי לא היה מזל כזה גדול. אחרי כל הדיבורים על פגיעה אפשרית בניו יורק ובבוסטון, דווקא וורמונט – שבפנים הארץ, להזכירכם – נפגעה יותר מכולן, והנשיא אובמה הכריז עליה כעל אזור אסון.  פרט להוריקן שפגע בניו אינגלנד ב-1938, זו היתה הסופה הטרופית היחידה בתולדות ורמונט. כמעט כל נחל במדינה עלה על גדותיו. שלושה אנשים נהרגו, ואחד נעדר. כמה מהגשרים המקורים והמפורסמים של ורמונט נסחפו בזרם. בורות ענקיים נפערו בכבישים הראשיים. אני אישית עמדתי בפקק שעה (אחרי ששוחררנו סוף-סוף ממעצר הבית) משום שמחצית מהכביש המוביל לראטלנד (Rutland) פשוט צנחה לתהום. בתים שלמים נעקרו ממקומם. אם זה מה שעושה סופה טרופית, קשה לי לדמיין מה עבר על תושבי ניו אורלינס המסכנים בדיוק לפני שבע שנים. לטבע יש דרכים להוכיח לכולנו שהוא אכן הבוס האמיתי.

כך נראה הגשר אחרי שמפלס המים ירד

וזאת משאית! שנסחפה בזרם, באותו הנחל שאנחנו חצינו

מודעות פרסומת

דיון

2 מחשבות על “אני ואיירין

  1. כמה שליסה צדקה, יצאתן במזל!

    איירין בהחלט נחרטה בזכרוני. גם אני הייתי בארה"ב באותם ימים, אם כי בחוף המערבי. כמה מילים על כך ניתן לקרוא בקישור http://tinyurl.com/chnbxz8.

    מחרתיים אנחנו שוב טסים ל-LA. לפני כמה דקות בדקתי את תחזיות ההוריקנים ושמחתי ללמוד שלא מצפה לנו הוריקן בדרך.

    פורסם ע"י צביה | 3 בספטמבר 2012, 22:41

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

15% הנחה קבועה לקוראי הבלוג על כל המדריכים והמפות של "העולם"

לחצו על התמונה כדי להיכנס לאתר ולזכות בהנחה

%d בלוגרים אהבו את זה: