בג"ץ קבע שהתפטרות המתמחים אינה חוקית. שהם אינם נקיי כפיים. שהם עושים דין לעצמם, שהם חותרים לשפר את תנאי העסקתם, רחמנא ליצלן! אם כולם יחתרו לשפר את תנאיהם, אנה נגיע? אז מה בעצם המסר ששולח בג"ץ להדיוטה כמוני? שאסור לשבות. אסור למחות. אסור לזעוק.
Freedom / זנוס פרודקיס
בזמנו, כשהייתי מעורבת עד מעל הראש בענייני אגודה ומאבק מתרגמי הכתוביות, גם לנו הסבירו שאסור להתאגד ולקבוע תעריפון מינימום, כי זו קרטליזציה. ברור! מתרגמי הכתוביות שבקושי מרוויחים שכר מינימום יוצרים קרטל, הם מהווים איום קיומי על מדינת ישראל. כי במדינת ישראל אין קרטלים. במדינת ישראל אין מונופולים. במדינת ישראל צריך האזרח הקטן לעבוד קשה ולרפד את כיסיהם של מעסיקיו הנצלניים, לשלם ה-מ-ו-ן מיסים, לקנות ה-ר-ב-ה וביוקר (צריך להניע את הצמיחה, לא?)… ואז לא לגמור את החודש, לרוץ לבנקים ולהתחנן על חייו, לקחת הלוואה לכיסוי האובר ולשלשל עוד כמה אלפי שקלים לכיסם של בעלי ההון שעשקו אותו מלכתחילה. ובעיקר, לשתוק.
נכון, בג"ץ מתבסס מן הסתם על החוק, או נסמך על ההסכם ההוא שנחתם. אני לא מתיימרת להבין בנושא, אני לא משפטנית, מעולם לא רציתי להיות וזה גם לא מעניין אותי. כי אם החוק הזה או ההסכם הזה מוסריים וצודקים והוגנים אז אני צנצנת. ואם זה אכן מה שאומר החוק, אז למה יש עדיין ועדי ענק מסואבים כמו זה של חברת החשמל או של רשות הנמלים? איך קרה שהם – עובדים שאמורים להיות פרולטריון – הפכו לבריונים כרסתנים שמחזיקים את המדינה בביצים? למה להם מגיע ולרופאים לא?
אין צורך להתפלפל איתי בסוגיות משפטיות, וגם לא לנופף מולי בסעיף זין (בעין) לחוק בלה בלה בלה, כי זה לא מעניין אותי. איבדנו את הצפון ואת המצפון מזמן. כל דאלים גבר לא רק בכביש, לא רק במועדונים של אזור התעשייה הישן בראשון, בשלוש לפנות בוקר, לא רק אצל הטרוריסטים של "תג מחיר". כל דאלים גבר גם במסדרונות החוק. נכון, מה שקובע הוא החוק היבש או ההסכם שנחתם (בהסכמה או בכוח, מתוך הבנה או נצלנות, מה זה משנה), אבל מי מחוקק את החוקים אם לא החתולים השמנים ששומרים על השמנת?
אם אינכם נמנים על אותם 400 אלף שיצאו לרחובות בקיץ, אם אינכם מאמינים שכולנו אפסים בעיני המפלצת הזאת שיצרנו במו שתיקתנו לאורך שנים, תקשיבו קצת לגיא רולניק, שהתראיין אצל מודי בר-און ב"ינשופים":
בּלוֹגלוֹבּלי 
רגע, אינגה, את רוצה כוח לעובדים או לא? את רוצה ועדי עובדים חזקים – או מעסיקים חזקים? אם יש עדיין ועדים חזקים במדינה הזאת, More power to them כי אחרת גם העובדים שהם מיוצגים היו מנוצלים.
פורסם ע"י דנה | 18 בנובמבר 2011, 8:45אני רוצה כוח לעובדים, אבל לצערי מה שקורה בוועדי העובדים החזקים ביותר זה כוח לחזירים. על עניין הסטייקים של נמל אשדוד קראת? והמשכורות השמנות של עובדי חברת החשמל זה כוח לעובדים? בזמן שיש אלפי עובדי קבלן שמשתכרים 2000-3000 ש"ח לחודש ואסור להם להפליץ בלי שהמעסיק מרשה? לצערי, אצל הרוב הגדול במדינה הזאת, הבושה נעלמה, המצפון ברח.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 18 בנובמבר 2011, 8:59אני חושדת שאילו בחברת חשמל לא היה ועד חזק, גם שם הם היו עובדי קבלן. זאת הבעיה בעולם הקפיטליסטי להבחיל שלנו.
פורסם ע"י דנה | 18 בנובמבר 2011, 9:02אנחנו לא המדינה היחידה ביקום. יש מקומות רבים שבהם מצאו את הדרך הנכונה לשלב בין קפיטליזם ושוק חופשי למדינת רווחה. יש מקומות אחרים (כמו ארה"ב) שמתחילים להפנים בהם שהקפיטליזם החזירי לא עובד… אני בטוחה שיש דרך, אבל צריך בשביל זה מנהיגות.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 18 בנובמבר 2011, 9:07מסכימה, במיוחד עם החוֹלם…
פורסם ע"י דנה | 18 בנובמבר 2011, 10:02גם אני מסכימה עם החוֹלם 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 18 בנובמבר 2011, 11:52ישראל, עם כל הרצון הטוב, עדיין לא מדינה קפיטליסטית ולמרות שהביביהו מנסה נואשות לחרב אותה, יש בה עדיין מספיק אלמנטים של מדינת רווחה. פחות מקודם, נכון, אבל לפחות התשתית היא סוציאליסטית. אני מקווה מאוד שמתישהו יבינו ויחזרו לעודד את הרווחה, ואני חושבת שלפחות מהבחינה הזו המחאה באה בזמן. אני ממש מקווה שהרופאים ימצאו דרך למחות ולשמור על זכויותיהם.
ומה קורה אם המדינה שבה את חיה קפיטליסטית, באמת קפיטליסטית, מכל הסיבות הלא נכונות (רגש קמאי של *זה שלי ואני לא חולק עם אחרים; מיסים מפרנסים פרזיטים שאני לא מוכן לממן*) אבל לא מסוגלת לקיים כלכלה קפיטליסטית מפני שאין בה שכבה עבה מספיק של צרכנים שיכולים לממן את ההרפתקאות הפיננסיות של השלטון? נכון! מאשימים את המגזר הציבורי ה"שבע" והמאורגן באיגודים מקצועיים – להלן, המחוברים – אבל לא, חלילה, המחוברים לשלטון ולבעלי ההון (מי אמר שוחד ואישורי בנייה) אלא אנשים שאני מעריכה שמקבילים לעובדים של חברת חשמל והנמלים ומי שאת מתארת כאן כחזירים. גם פה יש חזירים, בכל מקום יש, אבל אם אני צריכה לשים באותה סירה את החזירים מרשות השידור שמקבלים משכורת שנתית של מיליון יורו (נדמה לי שזה מה שאמרו, אבל אם לא אז מאות אלפים) כאשר לא רק מחייבים אותנו לשלם אגרה אלא גם משדרים פרסומות בערוצים הממלכתיים כך שאי אפשר לטעון שאין להם מאיפה לקבל משכורות שלא מקופת המדינה, וגם את הדוקטור, שעובדת שנים-עשר חודשים בשנה (שמישהו סופסוף יכניס לראש שמרצים עובדים לא פחות קשה גם בין הסמסטרים), כמעט כל ערב ובדרך כלל לפחות אחד משני ימי סוף השבוע, אנחנו בבעיה. והבעיה היא שמרוב קפיטליזם לא מעזים להעלות פה מיסים. אז מה עושים? מקצצים למגזר הציבורי. נכון נשמע אידאלי? הרי כולם שונאים חזירים שבעים. ואז יוצא שהדוקטור, שמפרנסת את שתינו, מאבדת עשרים(!) אחוזים מהמשכורת שלה בתוך שנתיים כי תמיד מקצצים מתחת לפנס, וחלק גדול מהקיצוץ הוא בצבירה לפנסיה, והשוטרת שמחדשת לנו את ויזת השהייה מתלוננת על תגבור משמרות כדי לגמור את החודש ושהיא לא עומדת בתשלומי המשכנתא, והשכנה השוטרת עובדת חגים וקריסמס כי זה שעות נוספות, והחזירים השבעים מרשות השידור יש להם חוזה אישי שמגן עליהם מהקיצוץ הזה. אבל מה, מגזר ציבורי של שלוש מאות וחמישים אלף איש לא יכול להציל כלכלה של ארבעה מיליון גם כך, בטח כשהמדינה נותנת בטחונות לאילי הון ממדינות אחרות על ההשקעות שלהם (ממתי מבטחים השקעה? אתה יודע שאתה יכול להפסיד בדיוק כמו להרוויח – זה כל הקטע בעסקים), ומסרבת להעלות את מס החברות כדי שחברות בינלאומיות ישקיעו פה (כלומר, יביאו עובדים מהודו ומישראל ואלוהים יודע מאיזה חור שמשלמים בו חרא וישלמו להם חרא פלוס פלוץ מה שיחשב אצלם תנאים חלומיים, אבל לא יעסיקו מקומיים שיודעים שאי אפשר לחיות פה משכר כזה). ואין מערכת בריאות ציבורית הוגנת (האם אני כבר חמישים יורו חולה או שלא משנה, ממילא יגידו לי שזה וירוס אז אלך לעבודה ואדביק את כולם) ואין השקעה בתשתיות (אלא אם כן חבר פרלמנט גר בשכונה) ולא משלמים פה על מים (הבאר היא בשטח שלי, נכון? אז המים שלי) או ארנונה (מיסים זה לסוציאליסטים וממילא אין פה שום שירותים מוניציפאליים, תתקני בעצמך את החור בכביש….. בקיצור, הדשא הירוק של השכן (בטח ירוק, גם לכם היה גדל טחב באוזניים עם כמות הגשם שיורדת פה) ממש לא טוב יותר. אלא אם כן את מהצד המרוח של הפרוסה. אבל מי מתלונן? לפחות יש לנו דשא.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 18 בנובמבר 2011, 13:56אז את אומרת שיש עוד לאן להידרדר, כן? מעודד.
הייתי שלושה חודשים במדינה הכי קפיטליסטית… אולי לא מספיק זמן כדי להכיר אותה לעומק, אבל מספיק כדי להבין שהייאוש שם הרבה הרבה יותר נוח (אני מדברת על מישהי כמוני, עם האמצעים שעומדים לרשותי, עם ההכנסה שלי ועם הכישורים שלי). אכתוב על זה פוסט, בקרוב.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 18 בנובמבר 2011, 14:15זהו, שהמשותף לנו ולישראל הוא שאנחנו רוצים להיות אמריקה.
בישראל זה קורה בגלל שיגעון גדלות והיי-טק, אצלנו זה קורה בגלל רגשות נחיתות ומפני שהקרובים העשירים שלנו שעזבו ברעב ועכשיו יש להם כסף ושולחים לנו בגדים משומשים לא יכולים להתנשא מעלינו לעד (כן, כן – הם מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם הדודים מאמריקה מאז שהקרובים שלחו להם צדקה, והם לא יכולים להיפטר מהתחושה שיום אחד הם יראו להם כבר).
וככה, שתי מדינות שקטנות מכדי להיות אמריקה – וטוב שכך, לטעמי האישי, מנסות לאמץ רק את התכונות החיצוניות של הקפיטליזם האמריקאי (שמושתת על פרוטסטניות – תעבוד קשה ואלוהים יתגמל אותך, ולא על קתוליות כמו כאן – התגמול בגן עדן ובינתיים תעביר את הכסף לכנסייה, או ליהדות שבישראל – שלפחות למיטב הבנתי, מעולם לא קישרה בין הצלחה חומרית לבין אמונה).
אם מנסים לחקות מודל ש(נניח) עובד במדינה אחרת, יהיה רעיון טוב לנסות להבין ממה הוא מורכב לפני שמעתיקים את הכותרת והעטיפה.
ורק אני הקטנה לא מבינה מה כל כך טוב במדינה ענקית שבה אתה יכול למות אם אין לך, לחיות מצוין אם יש לך, ובעיקר, לא לצאת מגבולות המוכר והנוח, לחיות בבורות יחסית, להאמין באלוהים אפילו כשטוענים שהמדינה חילונית (כסף, תפילת בוקר, נשיא נוצרי) ולא לדעת שיש עוד עולם מחוץ למדינה שבה את אליפות הספורט שמשחקים אך ורק בה ושאיש לא מבין חוץ מאמריקאים מכנים world series.
we are the world. נוט.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 18 בנובמבר 2011, 18:07