למדינה קטנה דרוש מנהיג גדול (ויפה נפש)

בחודשים האחרונים הבלוג שתק. בהתחלה הוא שתק כי הוא היה בלה-לה-לנד, בארץ ירוקה ורחוקה שהקיץ בה נעים, האוויר בה צלול ומסביב רואים רק ירוק בעיניים; הוא שתק כי לא היו לו (יותר מדי) דאגות על הראש, אף ששעקב בדריכות ובגאווה אחר המחאה, האוהלים, ההפגנות ואווירת הסולידריות. הוא שתק גם אחרי שחזר ארצה, כי פתאום גילה שחי זמן רב מדי בלה-לה-לנד, ודווקא יש דאגות על הראש (דאגות פרטיות, של פרנסה וכאלה). הוא שתק ושתק, אף שיש לו עוד הרבה חוויות לספר, ולמרות שיש לו המון מה לומר על הקיץ הסוער הזה ועל בכלל. אבל הוא לא היה במצברוח המתאים לכתיבה.

אז הנה הוא חוזר. נקווה שזה פוֹר גוּד. הוא עוד יחזור לנושאים האהובים עליו, תרגום ושפה וספרות, מסעות וטיולים והחיים הטובים, אבל בינתיים הוא רוצה לדבר על שני נושאים אחרים, פחות נעימים.

נתחיל עם ביבי. כן, הוא עשה היום עוד תרגיל מסריח. בעצם, מתי לאחרונה הוא לא עשה תרגיל מסריח? הדג הרי מסריח מהראש. אבל כולם טורחים לספר לנו שהוא חזק. כולם מפרסמים שוב ושוב את תמונותיו של הזחוח כשהוא מתפוצץ מצחוק על חשבוננו ולצדו הפודל שלו. ולמה שלא יצחק? הקואליציה שלו יציבה, אומרים כולם, ואין לו חלופה של ממש. זה גם מה שאבא שלי אומר, והוא ליכודניק בנשמתו. הוא לא סובל אותו, הוא יודע שהאיש רע למדינה, אבל מה לעשות שאין לנו מנהיג אחר, הוא חוזר וטוען.

אני לא מבינה את הטיעון הזה. אני כן מסכימה עם העובדה שבקרב 120 "נבחרינו" אין מנהיג אמיתי אחד לרפואה. השאלה היא האם אנחנו מרימים ידיים, האם החלטנו ללכת "בלאט אל תוך הלילה ההוא הטוב". האם תפקידנו הוא למשוך בכתפינו ולצקצק בלשוננו, ואז להגיע אל הקלפי ביום הבוחר ואולי שוב להחליט שגם ככה אין חלופה טובה יותר? האם נוכל להרשות לעצמנו לתת לראש הממשלה להתעלם מאיתנו? עד מתי נחכה, עד שיאמר, "המדינה היא אני?"

כי זה לא ראש הממשלה שחזק, זה העם שחלש… גם אני וגם אתם, גם אחרי הפגנה של 400 אלף איש, אנחנו עם חלש.

ועוד כמה מילים בנושא אחר, אבל קשור. כולם יודעים שבשנים האחרונות אסור להיות שמאלני במדינת ישראל (או סמולני, יגידו אלה שפשוט לא יודעים לאיית). אסור להיות ליברל, אסור להאמין באהבת אדם באשר הוא אדם, אסור להיות חילוני ונאור, אסור להאמין בשוויון, באחווה ובשלום. אני לא מתכוונת לרמוז בכך שאין נאורים ואוהבי אדם גם בקרב אנשים שמחזיקים בדעות ימניות, אני רק אומרת שאצל אחוז לא מבוטל באוכלוסיה (ולצערי הרב, שיעור הקיצוניים הולך וגדל) הפכו הליברליזם, השוויון, האחווה והשלום למילות גנאי. ויותר מכל, הפך הביטוי יפה נפש לקללה של ממש.

אז הרשו לי להזכיר לכם: יפה נפש פירושו "אדם אציל, עדין, רגיש לסבלו של הזולת". אז אם אינכם יפי נפש, סימן שאתם מכוערי נפש. סימן שבמקום להיות רגישים לבני-אדם אחרים – באשר הם! – אתם אטומים ורעי-לב. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מעדיפה להיות יפת נפש.