קראתי the other day (שונאת את הביטוי העמום הזה באנגלית. אתמול? שלשום? לפני שבוע? מה זאת העמימות השב"כניקית הזאת?). אינגה הזועמת בדרכים… טוב, לקחת אוויר ונתחיל מהתחלה. קראתי לפני יומיים את הכתבה מטיילים בנבאדה? תיזהרו מהג'י-פי-אס. האמת, סיפור מפחיד.
מדובר אמנם במקרה קיצוני, אבל גם לי היו כמה חוויות (קצת מפחידות, בעיקר משעשעות) עם הג'י-פי-אסית שלי. אצלי היא תמיד נקבה.
במשפט אחד: אני לא סומכת עליהן.
כשטיילתי עם חברתי חגית בקליפורניה, הג'י-פי-אסית לקחה אותנו לאיזה כביש צדדי שהסתיים במבוי סתום. כשנסענו לטייל ברודיאו דרייב, הגענו ליעד תוך זמן קצר. בערב, בדרך חזרה למלון בפסדינה, נסענו בערך שעתיים עד שהגענו למלון. לאלוהים פתרונים. וכל סטייה קלה מהמסלול הייתה מוציאה אותה מהכלים:
Recalculating… Recalculating… I'm fucking recalculating here, people!
באירופה, עם כל כיכרות התנועה שבה, בלבלה אותי לא פעם ולא פעמיים כשהורתה לי לצאת ביציאה החמישית… אבל היציאה החמישית הייתה הכביש שממנו באתי. וכך יצא לי להסתובב בכיכרות כמה פעמים עד שבסוף הצלחתי להבין לאיזו יציאה היא מתכוונת, האידיוטית.
כשנסענו ללוּרד שבדרום צרפת – אני והברונית נתנאלה – נסיעה של שלוש שעות על המפה נמשכה יום שלם. הרבה אחרי רדת החשיכה הגענו לאיזה יער נידח ונסענו על כביש צר, חשוך ונטוש לגמרי – חוץ משתי נשים באאוּדי. איך הגענו בסוף ללוּרד אני לא יודעת, אבל הגענו, בדיוק מהצד השני של העיירה. את מי לא שאלנו איך מגיעים לבד אנד ברקפסט המקסים שהזמנו, עד שבסוף מצאנו זוג איטלקים שידעו לכוון אותנו. הגענו לחצר האחורית (והבוצית) של בית אחוזה חשוך. הסוף היה טוב, המקום אכן היה מקסים וקבלת הפנים הייתה חמימה (כולל אח מבוערת ומתפצחת). רק בבוקר גילינו שאם היינו נכנסות לעיירה מהכיוון הנכון, הבי-אנד-בי נמצא בסופה של דרך גישה קצרה שנפתחת היישר אל… הכביש המהיר.
על עלילותיי עם הג'י-פי-אסית בוורמונט כבר סיפרתי בפוסט הרפתקאות בניו-אינגלנד, אז הנה תזכורת קצרה:
… עדכנתי את הג’יפיאסית שלי בכתובת המדויקת של יעד הנסיעה, סטוקברידג’, מסצ’וסטס, ויצאתי לדרך. היום התחיל מעונן מאוד, ומהר מאוד החל לרדת גשם. התחלתי לחשוד בג’יפיאסית שלי כשזו החליטה להפנות אותי ימינה לכביש 22, במקום להמשיך ולנסוע דרומה על כביש 7 (כפי שתכננתי)…. המשכתי לחשוד בה (בכלבה!), על אש קטנה, כי במשך חצי שעה ויותר נסעתי בכביש לגמרי לבד – אני, היערות והשדות שמסביב, כמה פרות באחו, שניים-שלושה בתים ברקע וזהו. אתם ודאי מנחשים מה רבה היתה הפתעתי כשלפתע פתאום ראיתי מולי שלט: ברוכים הבאים למדינת ניו יורק! ניו יורק? מה פתאום ניו יורק? אני נוסעת דרומה, אני אמורה להגיע למסצ’וסטס!
ואז, עוד הפתעה: התחיל לרדת שלג!!! חמישה מייל אחרי עיירה בשם פורט הייבן או משהו כזה, קיללתי את הג’יפיאסית במרץ, עשיתי אחורה פנה וחזרתי לעיירה…
תאמינו לי, זה היה מפחיד. מעולם לא נהגתי בשלג, ועוד לבד, על כביש נטוש, בלי מספר הטלפון של שגריר. אבל יצאתי מזה בשלום, וכמו שאבא שלי אומר: גם זאת חוויה.
לסיכום, כמה עצות למטיילים עם ג'י-פי-אס(ית):
1) היא לא פועלת היטב בערים גדולות (כמו ניו-יורק או אטלנטה) – גורדי-השחקים משבשים לה את השכל. מניסיון. הצטיידו במפה או בהוראות נסיעה.
2) ליתר ביטחון, קחו אתכם תמיד מפות של המסלול – תוכלו להדפיס מסלול בעזרת המפות של גוגל (כולל פירוט של כל קטע בנסיעה) או לקנות מפה טובה של ארץ היעד (אל תשכחו שאצלי בבלוג תקבלו 15% הנחה על כל המפות והמדריכים של העולם).
3) סמכו על האינסטינקטים שלכם (אלא אם כן אתם חסרי חוש כיוון).
4) אם אתם נוסעים ליעד מרוחק, אל תכניסו לג'י-פי-אס את היעד הסופי של אותו יום; פרקו את המסלול ליעדים קרובים יותר. זה ימנע מכם התברברות.
כמובן שאתם מוזמנים לשתף אותי בחוויות ג'י-פי-אס משלכם, או להוסיף להמלצות.
בפעם הבאה אכתוב לכם מרומא… Arrivederci.
בּלוֹגלוֹבּלי 
כ"כ מעצבן וכ"כ נכון!
פורסם ע"י שירותי תרגום | 18 במאי 2011, 20:45רצית סיפור?
כשהיינו ברומא וחברים שעברו לאמריקה היו בדיוק במילאנו, נדברנו להיפגש באמצע, בטוסקנה. להם היה אוטו מהעבודה ואנחנו שכרנו מכונית לסופשבוע. בתחנת ההשכרה לא שמעו על מפות, והדבר היחיד שנתנו לנו היה מפית בקושי – שבה לא מסומנים כיווני הנסיעה ברחובות חד סיטריים, דבר שהתברר כמתסכל ביותר כשהחזרנו את המכונית – של אזור טרמיני. אפילו לא של כל רומא או, חלילה, של היציאה ממנה. בכל זאת, סירבנו להוסיף את הג'יפיאס לחבילה. מה, ולוותר על המוזיקה? אל תתני לי אפילו להתחיל לפרט את כל מה שיש לנו נגד המכשיר המיותר הזה ובעד מפות וקצת היגיון בריא.
מהעיר יצאנו בניווט מזהיר של הדוקטור, אולי לא בדרך הקצרה ביותר, אבל בדרך הפשוטה ביותר והנעימה לא פחות. הסתכלנו מהחלון ולא על המסך, ראינו בניינים יפים באזורים שלא הכרנו, והתחברנו אל הכביש הראשי בלי בעיות מיוחדות. המפה של רומא שהבאנו מהבית הספיקה לגמרי ואת המסלול המלא תכננו על מפה של כל איטליה שקניתי מבעוד מועד.
בתחנת רענון אי שפ על האוטוסטרדה הצטיידנו גם במפה מפורטת יותר של אזור טוסקנה, ליתר ביטחון, ועכשיו כבר היה לנו כל המידע שהיינו צריכות.
החברים, שהשתמשו במכשיר הארור, קבעו להיפגש במבואות סיינה, ליד היציאה אל הכביש הצדדי שממנו נגיע למנזר לשעבר שהיה המלון שלנו ללילה. הם חיכו לנו איפושהו, אבל לא הצליחו לתאר לנו איפה, מפני שלא הייתה להם מפה, ולנו לא אמרו הנונצדיקים של הג'יפה שומדבר. אחרי כמה סיבובים ("אה, התכוונתם שצריך לפנות שמאלה אחרי היציאה מהכביש הראשי" "באמת? הייתה שם פניה נוספת? לא שמנו לב, נסענו לפי מה שהמכשיר אמר") מצאנו אותם, הצטרפנו למכונית שלהם וצפינו בהשתאות איך הם, בוגרי ג'יפה ידועים, נכנסים לסחרור בכל כיכר שהפנייה אליה לא ברורה מספיק ("ריקלקולייטינג"…) אפילו שלנו, מהמושב האחורי, נראה ברור לגמרי לאן אמורים לפנות.
מצאנו את העיר העתיקה, הסתובבנו ברגל, ואז, ניסינו לחזור לחניה. בהתחלה, על פי הג'יפה שבאייפון אלפיים שלהם (שמים לב שאני אנטי גדג'ט?), ואחר כך, אחרי שהעננים, צילה של הכנסיה והיעדר שם החניון במאגר הנתונים מנעו מאיתנו את החישוב, פשוט ברגל על פי החוש. בעיקר של הדוקטור, אבל קצת שלי גם. זה עבד.
כדי להדגים את התיאוריה שלנו עוד קצת, אחרי שמצאנו את האוטו שלהם והוחזרנו אחר כבוד לשלנו, ביקשנו להוביל בדרך למלון – כאמור, מנזר באמצע השומקום. החברים הסכימו ואנחנו נסענו בראש, מצוידות רק במפה ובהוראות שקיבלנו באינטרנט. ללא היסוס ובלי פנייה מיותרת ניווטנו עד שערי המקום. רק אז התברר לנו שחברינו לא נסעו אחרינו ממש, אלא ניווטו באמצעות המכשיר, ובמקרה היינו באותו המסלול. לא נורא. הם בהחלט התפעלו מכישורינו.
למחרת החלטנו לטייל בעיירונת חביבה שהומלצה במדריכים שהיו לנו. החברים ביקשו להוביל, והסכמנו, מפני שהוכחנו מה שצריך, והתאים לנו לנוח, לשם שינוי. הניווט האלקטרוני שלהם היה למופת – אחרי שהדוקטור וידאה שמצאו את המקום בכתיב הנכון (השם שהיה לנו במדריכים היה בעברית) ומנעה נסיעה מיותרת של כמאתיים קילומטרים לכיוון הלא נכון ("באמת חשבנו שזה אמור להיות קרוב יותר"). מ.ש.ל.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 19 במאי 2011, 1:59אחלה סיפור, ההיא מהאי 🙂
אני דווקא בעד גאדג'טים, אבל גם בעד שכל בריא וחוש כיוון. נסעתי בעבר עם מפות, לפני עידן הג'יפיאסים, וגם אז הסתדרנו יפה מאוד, וגם קרה לי פעמיים שהג'יפה התקלקלה/החליטה לשחק אותה קשה להשגה וגם הסתדרתי והגעתי ליעד כי יש לי חוש כיוון טוב (ועצבי ברזל – את יודעת מה זה לנהוג באמצע ברצלונה… בשדרות הרמבלה העמוסה בתיירים?)
העיקר לא לסמוך רק על הגאדג'טים.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 19 במאי 2011, 8:59בלי קשר לג'יפיאסים, רק רציתי לומר שאני דווקא מאוד אוהבת את the other day ואת העמימות שלו – כי מה לעשות, אנשים מפוזרים כמוני לא זוכרים לפעמים מתי בדיוק ראיתי את הדבר הזה שאני מדברת עליו, ואם זה היה אתמול, או לפני כמה ימים… ככה אפשר לצאת מזה בקלות. 🙂 ובעברית מה יש לנו? אולי את 'לא מזמן', למרות שזה לא בדיוק זה, כי יש דגש קצת שונה. נראה לי שהכי קרוב זה הביטוי העילג 'לפני כמה זמן'.
פורסם ע"י פשוט יעל | 19 במאי 2011, 12:55מה עם "באחד האמשים" של קישון (אם אני לא טועה)?
אני איתך; the other day הוא ביטוי שימושי מאוד. אני לא זוכרת שהשתמשתי בו אי פעם (אולי בגלל שאני מתעקשת לספר כל סיפור ממש בפרוטורוט וזה כולל ציוני זמן) אבל נראה לי שכדאי שאשתמש בו בעתיד, one of these days.
פורסם ע"י ההיא מהאי | 19 במאי 2011, 23:01זהו, שאני פריקית של מפות. קונטרול פריקית קצת, כי אני חייבת לדעת איפה אני נמצאת, מה היציאה לפני ואחרי בהייוויי, ועל שם מי היא קרויה (טוב, זה לא הכרחי). יותר מדי פעמים היא נכבתה או שלא היתה קליטה או משהו אחר קרה, והיא נטשה אותנו לאנחות. אבל היה לי קטע טוב עם ג'יפה דווקא. כשגרנו בקליפורניה חמי קנה לי את אחד הדגמים הראשונים, שלא נאמרו בו שמות של מקומות, אלא רק "עוד 200 פיט פני ימינה" ואני בכלל לא חזקה במידות ומרחקים, גם כשאומרים לי 200 מטר אני לא בטוחה בדיוק למה הכוונה… בדרך מסנטה קרוז לשדה התעופה בסן פרנסיסקו, דרך עתירת מחלפים והחלפות פניתי ימינה מוקדםפ מדי, כנראה, ומיד שמעתי את ה"recalculating". נשמתי עמוק, צייתתי להוראות, והגעתי למקום הנכון. אבל בנסיעה הארוכה שלנו מסנטה קרוז, קליפורניה, למאונט ורנון, אוהיו, לא סמכנו על אף ג'יפה. הכיס בדלת שליד הנהג התפוצצה ממפות, והן אכן שירתו אותנו נאמנה…
פורסם ע"י דנה ג. פלג | 19 במאי 2011, 13:01הי,
הנה סיפור "כל חיי חלפו לנגד עיניי" בחסות ה-GPS:
בן זוגי ואני עשינו את דרכנו מאגם גרדה (באיטליה) לבלאג'יו שלחופי אגם קומו (לבקר את ג'ורג' קלוני :)) כשגילינו שהחבר (או החברה) האלקטרוני כיוון אותנו לכביש שסגור בגלל שיפוצים. ביקשנו מממנו למצוא לנו דרך חלופית והוא מצא, דרך יפה, קסומה וירוקה, הכול היה טוב ויפה עד הרגע שהמכשיר הורה לבצע פנייה חדה שמאלה בעוד שהשלט בכביש הורה להמשיך ישר כדי להגיע לבלאג'יו. החלטנו לשים את מבטחנו במכשיר וביצענו פנייה חדה שמאלה לדרך צרה ותלולה מאוד, המשכנו להתקדם במהירות 5 קמ"ש עד שחצינו גשר צר(ורעוע) שבקצהו הייתה תמונה של הבתולה מריה בכבודה בעצמה, זה הרגע שראיתי את כל חיי חולפים לנגד עיני. המשך הדרך נראתה כמו שביל עזים (אפילו שחנו שם מכוניות שלא ברור איך הן הגיעו לשם), החלטנו להסתובב ולהקשיב לשילוט על הכביש. לבלאג'ו הגענו בשלום, אפילו מצאנו חניה אבל לא את ג'ורג' קלוני.
פורסם ע"י סטלה | 19 במאי 2011, 13:07יו, זכרונות מכביש 1! :-))) זו הייתה הפעם הראשונה שלי עם ג'יפסי. בארץ, אני כבר שנתיים נוהגת (אחרי הפסקה של כעשר שנים), ולא הייתי יכולה לזוז בלי הג'יפסי. נכון שלפעמים היא אומרת לי לפנות באין כניסה, נכון שלפעמים לוקח לה כל כך הרבה זמן למצוא לוויין שאני כבר מצליחה למצוא את דרכי לבד, אבל לא הייתי יכולה בלעדיה! אני ממש אוהבת אותה 🙂
פורסם ע"י חגית | 23 במאי 2011, 10:59גם אני אוהבת אותה, למרות חסרונותיה 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 24 במאי 2011, 23:26עוד סיפור: בקיץ שעבר ערכה חברה שלי מסיבה רבת משתתפים בביתה המצויד בחצר גדולה. כל האורחים הגיעו בזמן ובלי תקלות, מלבד אלה שנסעו לפי הוראות הג'יפיאס, ושאותם נאלצה לכוון בטלפון כדי שיצליחו להיחלץ מהמבוך הענקי הקרוי פרדס חנה.
אישית אני מעדיפה להסתכל בוואלה מפות, שם מסומנים גם כיווני הנסיעה ברחובות, לרשום לעצמי הוראות ו"לצלם" את המפה בראש. בחו"ל עדיין לא ניסיתי לג'פס והסתדרתי יפה מאוד עם מפות ועם השילוט – בניגוד לארץ, השילוט בחו"ל לא נועד לבלבל את הנהגים ולגרום לתאונות!
פורסם ע"י נרי סבנייה | 28 במאי 2011, 11:16אה, שכחתי: בחו"ל אפשר לעבוד עם יאהו מפות באותה שיטה.
פורסם ע"י נרי סבנייה | 28 במאי 2011, 11:29