אוטובוס חדיש, אבל אטום חלונות ומצחין למדי, חיכה לנו בסטאנסטד, כדי לקחת אותנו לנוריץ'. עיירה אנגלית אחת התמזגה ברעותה, ובכולן אותו רחוב ראשי עם הפאב ומקבץ החנויות נוסח לורה אשלי, וגם פיסת דשא בירוק עד, שחבורה של שחקני קריקט בלבן מנקדים אותה במשחק המסורתי של סוף השבוע.
אחרי טיסה של ארבע וחצי שעות, ועוד נסיעה ארוכה לא פחות (בלי לנשום דרך האף, נראה אתכם), ירדנו בתחנת האוטובוסים, ומשם נסענו במונית שחורה אל הבד אנד ברקפסט החביב שציפה לבואנו, בשכונת מגורים שקטה באמצע הדרך בין אוניברסיטת איסט אנגליה למרכז העיר. הגענו בלילה, עייפות מכדי לנסוע העירה. אבל היינו רעבות, אז שאלנו את בעלת המקום איפה כדאי לאכול. היא המליצה על הפאב המקומי. תסמכו עליי, אל תסמכו על האנגלים בכל מה שקשור להמלצות על אוכל. זו היתה אחת הארוחות האיומות שאכלנו אי-פעם. אבל אכלנו. נו, טוב, אז לא תבקרו בנוריץ' בזכות הקולינריה, אבל יש בה בהחלט קסם משלה.
שרה ואני הגענו לנוריץ' כדי להשתתף בכינוס קטן ואקדמי מאוד שנערך באוניברסיטה. היה נחמד ומעניין, ופגשנו גם את אן פטיסון, שכתבה לימים סדרת מאמרים לתרגימא. שתינו, כמו תמיד, התקשינו להתנתק מהעבודה והתחרינו בינינו מי תעבוד על המחשב הנייד שלי. שרה ניצחה: היא הייתה צריכה לשלוח קובץ דחוף (עוד בימים שלפני האינטרנט האלחוטי). אז ניגשנו לספריה המקומית…
נוריץ' זכורה לי בעיקר בזכות הספריה הזאת, ספריית המילניום, הנה כאן בתמונות:
מבט אל החזית
ספריית הילדים
זו ספריה כמו שספריה צריכה להיות. בכיכר המרכזית של העיר, מול השוק הפתוח, ליד הקתדרלה, עם הפנים החוצה אל העיר ותושביה, בזכות קיר הזכוכית שבחזית. אני ושרה היינו שם בנובמבר, כשהציבו בכיכר זירה להחלקה על קרח. ממש הרגשתי שחיי הקהילה מתנהלים שם, בתוך הספריה ומחוצה לה. איזה כיף, וכל כך שונה מהספריה הציבורית שהכרתי בילדותי באשקלון.
לא חסר מה לראות בעיר ובסביבותיה. יש כאמור כיכר שוק נאה, קתדרלה עתיקה ורחובות עתיקים ומרוצפי-אבן, כמו בכל עיר אנגלית ראויה לשמה. יש גם מצודה נורמנית משוחזרת, שנוסדה זמן קצר אחרי שוויליאם הכובש הסתער על האי.
ישנה, כמובן, גם הזווית היהודית: ב-1144 הואשמו היהודים בהקרבת ילדים נוצרים, אחרי שילד בשם וויליאם מנוריץ' נמצא מת. זו הייתה עלילת הדם הראשונה בסדרה של עלילות דם שהובילה ב-1190 לטבח שהתרחש גם כאן וגם בערים אחרות באנגליה, כמו יורק (עוד נגיע אליה בקרוב). בסופו של דבר, ב-1290, הוא הוביל גם לגירוש יהודי אנגליה (שלא זכה משום מה ליחסי הציבור של גירוש ספרד).
אם כבר אתם פה, כדאי להציץ בהמלצות האלה לטיול באיסט אנגליה, מתוך מוסף הטיולים של הניו יורק טיימס. והנה גם גלריית תמונות, להתרשמות.
בפוסטים הבאים נבקר ביורק, בדארהם ובאדינבורו…
בּלוֹגלוֹבּלי 
I forgot about that disgusting bus ride!!! What a library, just the memory of it gives me a warm fuzzy feeling.
I also remember ordering Chinese food and having it delivered to the hotel… Great trip and great post!
פורסם ע"י Sarah | 27 באפריל 2011, 8:42נכון, הזמנו אוכל סיני ואח"כ הקאתי את נשמתי בלילה. בקיצור, מסע קולינרי זה לא היה… לפחות עד שהגענו ללונדון.
אבל היה כיף. Those were the days 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 27 באפריל 2011, 9:01"אל תסמכו על האנגלים בכל מה שקשור להמלצות על אוכל".
Amen, sister friend.
פורסם ע"י כרמית | 29 באפריל 2011, 1:04חוץ מאשר להמלצות על סוגי תה טובים 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 29 באפריל 2011, 9:19לא להסחף. הם שותים סוג תה אחד – מר, עם הרבה חלב וסוכר כדי להסתיר את העובדה שהם לא קלטו שאפשר להוציא את התיון קצת יותר מוקדם.
הצטרפתי כאן למועדון צילום ואת פשוט לא מאמינה כמה הם מדברים על התה שמגישים בהפסקות. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה אבל מסתבר שממש לא! לא עובר שבוע בלי שיהיה דיון כלשהו לגבי התה! היה משבר קטן בתחילת העונה כשלא הצליחו למצוא מתנדב לוועד שיהיה אחראי על הכנת התה ורכישת העוגיות ואיימו שלא יוגש יותר. אחרי שבוע אחד בלי, מצאו איזו אמתלה לגבי איזון תקציבי כי תקצבו תה ואם לא יגישו אותו תהיינה בעיות מול הרשויות, אז הפילו את התיק על חברת ועד אחרת. כל. מילה. אמת.
פורסם ע"י כרמית | 1 במאי 2011, 16:45דווקא בגלל זה אנחנו אוהבים אותם כל כך 🙂
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 1 במאי 2011, 17:34