'האסירה מטהראן' בטלוויזיה

גם אם לא ביקרתם ביריד הספרים בירושלים ולא שמעתם את מרינה נעמת בבית הקפה הספרותי, מספרת על העינויים שעברה בכלא אווין באיראן, על בריחתה ועל חייה החדשים (ראו הפוסט ירושלים של זהב), תוכלו לשמוע ולראות אותה בשבת הקרובה (מחר) בערוץ 10, במגזין עם אושרת קוטלר (20:00).

מרינה נעמת חותמת על ספריה בדוכן של כנרת זב"מ ביריד הספרים (צילום: אנדרס לצקו)

בינתיים, הנה כמה קטעים מתוך האסירה מטהראן בתרגומי (הוצאת דביר).

יום אחר יום גברו בתוכי הזעם והתסכול. סבלתי כמעט בכל שיעור, ויותר מכול בשיעור חשבון. המורה החדשה לחשבון היתה אישה צעירה ממשמרות המהפכה, שלא הוסמכה כלל ללמד את המקצוע. היא העבירה את רוב זמנה בהפצת תעמולה אסלאמית, ודיברה בשבחה של הדת ושל חברה מוסלמית מושלמת שתדע להתנגד להשפעת המערב ולשחיתות המוסרית. יום אחד, בעיצומה של הרצאה ארוכה על כל הדברים הנפלאים שעשה ח'ומיני למען ארצו, הרמתי את ידי.

"כן?" שאלה המורה.

"המורה, אני לא רוצה להישמע חצופה, אבל אולי נחזור לנושא העיקרי של השיעור?"

היא הרימה גבה וענתה לי בטון קורא תיגר, "אם לא מוצא חן בעינייך הנושא שאני מלמדת, את יכולה לצאת מהכיתה."

כולן הביטו בי. אספרתי את ספרי ויצאתי מהחדר. כשצעדתי במסדרון שמעתי מאחורי הלמות צעדים. הסתובבתי וראיתי שמרבית בנות כיתתי יצאו אחרי. כשלושים נערות עמדו במסדרון.

בהפסקת הצהריים רגש וגעש בית הספר. כולן סיפרו שפתחתי בשביתה.

[…]

ניסיתי לסלק ממוחי זיכרונות שמחים – מהחיים שלפני המהפכה, לפני כל האימה הזאת – כאילו חששתי שהם יִדהו כמו תמונות שמתעסקים איתן יותר מדי. ובכל זאת, לפעמים באמצע הלילה, הייתי נושמת את ניחוח עצי הלימון שגדלו בר ושומעת את רשרוש עליהם העבים ברוח הצלולה והמלוחה שעלתה מן הים. הרגשתי את גליו החמימים של הים הכספי מתערבלים סביב רגלי ואת החול הדביק הרטוב מכסה את בהונותי. בחלומותי שכבתי במיטתי שבבית הנופש, והצצתי בירח המלא. ואז נעמדתי על הרצפה, אבל היא לא חרקה. התהלכתי אנה ואנה אבל לא היה שם איש, וניסיתי לקרוא לאראש אבל שום קול לא בקע מגרוני.

תודה לגלית גולדרייך מהוצאת כנרת זב"מ דביר שהרשתה לי לפרסם את הקטעים, ותודה מיוחדת לאנדרס לצקו שצילם את התמונה ביריד הספרים והרשה לי לפרסם אותה כאן.