רומא לנצח (או למה כדאי לנסוע לכנסים של פּרוֹז)

אם היו נותנים לי עוד כמה ימים בעיר הנצח, הייתי מרגישה כמו רומאית אמיתית. השוק התוסס של קאמפו דה פיורי נמצא רק מאה מטר מהדירונת ששכרתי, ויש לי בית-קפה שכונתי בכל קרן רחוב. מי צריך יותר מזה? אבל לא רק בגלל זה נהניתי כל כך מהגיחה הנוכחית לרומא.

את התמונה צילם בני דה בקר

נתחיל מהכינוס של ProZ.com, שהיה מצוין. כמאתיים איש מרחבי אירופה (וגם מארה"ב, ממקסיקו, מפרו ועוד) התכנסו באֶאוּר (EUR), בפרבר שבנה בזמנו מוסוליני לכבוד יריד עולמי שלא התקיים. כיום האזור מלא במלונות, במשרדי מממשלה ובמוזיאונים, וליד Hotel dei Congressi שבו נערך הכינוס יש גם פארק נעים. האזור רוחש פעילות בשעות היום אבל די שומם בלילה, אז אחרי הכינוס העדפתי לשכור דירה קטנה במרכז רומא, אבל עוד נגיע לזה.

אני, כהרגלי, נכנסתי רק לכמה הרצאות – כי בניגוד לכמה מהאירופים שנראו מופתעים מעצם האפשרות להבריז “מהשיעור”, אני יודעת שאין בסוף בוחן ושכל האקשן הוא מסביב – ליד שולחן הקפה ובארוחת הצהריים. אבל מה ששמעתי היה מצוין, מוגש היטב ומקצועי מאוד. את ההרצאה שלי על העברה בין-תרבותית בתרגום מדריכי טיולים הרציתי מול קהל מצומצם אבל פעיל ומתעניין.

אז למה כדאי לנסוע לכנסים של ProZ.com? ראשית כל, אם תציעו להרצות תקבלו חינם את הכינוס עצמו וגם את הלינה. כבר הרציתי בכמה וכמה כנסים ברחבי העולם, אבל פינוק כזה עדיין לא קיבלתי. שנית, הכנסים של פּרוז מאוד ענייניים – מעט תיאוריה והרבה מאוד פרקטיקה. אחת ההרצאות המעניינות והפופולריות ביותר הייתה של סמי, בעל חברת תרגום ממצרים שנתן סקירה מקיפה של תוכנות, אפליקציות וכל מיני קיצורי דרך חיוניים למתרגמים ולחברות תרגום.

אבל האקשן היה כאמור מחוץ לאולם ההרצאות, ולכן גם נהניתי כל כך. לא הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לבדר את עצמי. א) בזכות התוכנית שהיתה עמוסה בפעילות גם בשעות הערב – כולל מסיבת טרום-כינוס, ארוחת גאלה בערב הראשון וארוחת פוסט כינוס. ברוב הכנסים (האקדמיים) שהייתי בהם בחו”ל לא משקיעים כל כך בצד החברתי, וגם הכנסים המצוינים של אגודת המתרגמים הרבה יותר סולידיים בדרך כלל.

ב) בזכות לאה סגמן ובעלה רמי. את לאה הכרתי עד היום היכרות שטחית, בעיקר מהאגודה, וידעתי שגם היא מגיעה לכינוס, עם בעלה. טסנו ביחד בטיסת אל-על, הם שכרו מכונית, הציעו לי ברוב טובם טרמפ למלון וקבענו שניסע ביחד למסיבת טרום-הכינוס. בכך חשבתי שיסתכם הקשר בינינו במהלך הכינוס, בעיקר כי לא רציתי להפריע להם. אבל הם היו כל כך נחמדים ו-easy-going (אוף, איך אומרים את זה בעברית?) שבסוף בילינו יחדיו שלושה ימים מלאים בחוויות ובצחוקים. אחרי הכינוס הם המשיכו לאמלפי, ואמרתי להם בצחוק שעוד יתגעגעו אליי. אני בהחלט התגעגעתי אליהם, ולשמחתי הזדמן לנו להיפגש הערב שוב לארוחת ערב אחרונה שלפני הטיסה מחר בבוקר.

ביחד נסענו למסיבת הטרום-, שנערכה במועדון פתוח בשם Tika Club, קרוב מאוד לאוסטיה אנטיקה, לגדת הטֶבֶרֶה. המקום מקסים, אבל די רחוק ממרכז העיר. אכלנו, שתינו, נהנינו מהשקיעה והיו גם ריקודים.

את התמונה צילם בני דה בקר

ביחד התברברנו ברחובות רומא ובסמטאות הצרות ביותר שמסביב לפנתיאון, כשנסענו לשם לסיבוב קצר לפני ארוחת הגאלה, למחרת בערב. בהזדמנות זו, אני חייבת לשבח את עצבי הברזל ואת יכולות הנהיגה של רמי סגמן, שלא התבלבל ולו לרגע – בניגוד לג’יפיאסית הבריטית שלנו. באיזשהו שלב נכנסנו לרחוב צר וגדוש באנשים. הם עמדו בהמוניהם משני הצדדים ולרגע חשבנו שלא נצליח לצאת משם. לראשונה בחיי הבנתי איך מרגישים כוכבי קולנוע כשהמון של פפרצי ומבקשי חתימות צובא על המכונית שלהם.

ארוחת הגאלה בערב השני נערכה גם היא מחוץ למרכז העיר, במסעדה בשם Momo Republic. היא שוכנת בבניין מרהיב בסגנון האר-נובו, עם גן יפהפה ושלוש קומות ענקיות ומלאות בסועדים. אנחנו תפסנו את כל הקומה העליונה, המוקפת במרפסת. נהנינו משמפניה, יין וארוחה טובה של חמש מנות, ובקושי התגלגלנו החוצה מתוך המסעדה.

הודעתי מראש לדניאלה זמבּריני, המארגנת המקסימה, שאני לא אוכלת מאכלי-ים, וחמישה מלצרים ניגשו אליי כל אחד בתורו כדי לשאול אם זו אני היצורה המוזרה שלא אוכלת פרוּטי די מארֶה. אמרתי שכן, וכולם הלכו לדרכם אבל אף אחד לא הביא לי את המנה המיוחדת שלי. בסוף הגיע מלצר שישי, התעניין גם הוא ושאל לשלומי, ואז הביא לי מנה נטולת שרצים, פחות או יותר. כמובן שכעבור חמש דקות צץ לו מלצר נוסף שהביא לי מנה של אנטיפסטי. שווה להיות מיוחדת.

בערב השלישי, לאחר שהסתיים הכינוס, עברתי לדירה הקטנה ששכרתי בסמטה קטנה, מאה מטרים מקאמפּוֹ דֶה פיוֹרי, ובשעה היעודה באו רמי ולאה לאסוף אותי ונסענו שוב מחוץ למרכז העיר, לפיצריה שלדברי המארגנים אמורה להיות הטובה בעיר – CentoLab. היה טעים אבל אני אישית לא יצאתי מגדרי. ישבתי ליד שולחן עם כמה מחברי המשלחת הבלגית בכינוס, ונהניתי בעיקר מהחברותא הנעימה, הבלונדינית ותכולת-העיניים :-). למחרת גם קבעתי להיפגש איתם לארוחת ערב בעיר…

אבל נראה לי שמספיק לעת עתה. על הדירה ששכרתי, על ארוחת הערב ההיא ועוד כמה המלצות למטיילים בעיר בפוסט הבא.