סלח לי, גלעד!

לא צפיתי הלילה בטקס הדלקת המשואות. הבנתי שהפסדתי את ההחלקה של קרן פלס על ישבנה. העדפתי לצפות בסרט ולא לחזות במפגן המגוחך הזה, הקליימקס שתקוע לו באמצע יומיים מלאי פאתוס ונאומים נבובים על עוצמתנו ועל כוחנו. כבר היו מי שהיטיבו לנסח את זה יותר ממני (לזכור ולא לשכוח, או משהו כזה; יום הזיכרון ליום הזיכרון).

זמן קצר אחרי הטקס, קראתי בוויינט ובפייסבוק ובטוויטר על מחאתו הכואבת של יואל שליט, וגם על התגובה הבריונית של סילוקו מרחבת הר הרצל. הזדעזעתי מהטוקבקים הארסיים (נוסח 'הוא נרדם בשמירה, אז למה שנשחרר אותו', וגם דברים גרועים מזה) – והתעצבנתי על הלעיסה המתמדת של אותם טיעונים נגד. אבל יותר מכל, הרגשתי צורך לבקש סליחה.

סליחה, גלעד!

כי כבר הרבה זמן רציתי לומר את דעתי בנושא, ובסוף שתקתי. אמרתי לעצמי שזה לא בלוג פוליטי. גם לא השתתפתי בצעדות מחאה ולא עליתי לירושלים כדי לחזק את ידיה של המשפחה. אבל הלילה אמרתי לעצמי שזהו: גם כי זה מעיק עליי – אלוהים אדירים, כבר חמש שנים!!! – וגם כי אני אוהבת את המדינה הזאת למרות כל תחלואיה, ונמאס לי לראות אותה אוכלת את אוהביה, טוחנת אותם עד דק ובסוף עוד יורקת אותם החוצה.

לא, אני לא רוצה להחזיר את גלעד הביתה כי אני סתם עוד בחורה רגשנית שלא מסוגלת לחשוב בהיגיון. לא, אני לא חושבת שגם ככה הוא כבר לא אותו גלעד, שנותרה ממנו רק קליפת אדם אז מה הטעם להחזיר אותו, שיישאר שם וזהו. כן, אני מודעת לכך שמאות האסירים המשוחררים עלולים לרצוח שוב (בטוקבקים, אגב, הם לא סגורים על עצמם כמה אנשים נרצחו מאז עסקת השבויים האחרונה – האם זה 187 הרוגים או 260? תחליטו).

דבר אחד ברור לי: כמו שאנחנו לא רוצים לקחת את האחריות על מותם האפשרי של אנשים בעתיד, אסור לנו לקחת את האחריות על מותו הבטוח של גלעד בשבי. אני לא נביאה. לא אוכל לדעת היום אם האסירים המשוחררים יצליחו להוציא לפועל פיגוע ולהרוג אדם שאני מכירה, אדם שקרוב ללבי… אולי אפילו אותי. אבל אני מוכנה ליטול את הסיכון. כן, אני מוכנה, א) כי כל אדם שחי במדינה הזאת יודע שאם יימשך הקיפאון המדיני, עלולה לפרוץ עוד אינתיפדה ואולי אפילו עוד מלחמה, בלי קשר למספר האסירים שנשחרר. ב) כי אני לא טובה יותר מנפש אחרת, שעוברת ייסורי תופת זה חמש שנים; כי למשפחה שלי לא מגיע יותר ממשפחה שלמה שלא יודעת מנוח כבר חמש שנים; כי אם נאבד את אהבת האדם עדיף שפשוט לא נהיה פה.

זה לא עניין של מחיר הולם – אחד תמורת אחד, או מאות תמורת אחד. זה עניין של אנושיות, זה עניין של אחריות לאומית/צבאית/מנהיגותית כלפי הצעירים שאנחנו שולחים לצבא. ביומיים האחרונים לא הפסיקו לטחון לנו במוח שזרוענו ארוכה ושאנחנו חזקים, שנוכל להכות שוק על ירך את כל אויבנו. אם זה באמת נכון, אולי תואילו בטובכם לעשות את העבודה שלכם ותדאגו לכך שאותם אסירים שנשחרר תמורת גלעד לא יעיזו וגם לא יוכלו לבצע פיגועי התאבדות… אם אנחנו חזקים מספיק כדי לפעול, הגיע הזמן שנפסיק לשבת על התחת בחוסר מעש ולפזר איומים חלולים לכל כיוון – כמו איזה שריף במערב הפרוע. הגיע הזמן שנפעל!