פרק מספר: לך תדע מה זאת אהבה

לכבוד השבת, הנה פרק מתוך הספר לך תדע מה זאת אהבה (Four Letter Word; עורכים: ג'ושוע נלמן ורוזלינד פורטר, הוצאת מטר), בתרגומה של אמתכם הנאמנה. תודה ליואב רייס, שנתן לי רשות לפרסם את הפרק. אולי נהפוך את זה למנהג קבוע בכל סוף-שבוע, הנה יצא לי חרוז.

מדובר באסופת מכתבי אהבה שכתבו סופרים ידועים, ממרגרט אטווד דרך ליונל שרייבר וניל גיימן ועד ליאונרד כהן. בחרתי במכתב (למעשה סיפור קצר) מאת ג'נט וינטרסון*, בזכות תפאורת הרקע הוונציאנית, בזכות אווירת המסע. מקווה שתיהנו.

יקירתי,
הנה התצלומים:
1.ונציה. הלידו. מלון דֶה בֵּיין. מרס.
השמש זורחת. זאת אני, בלי נעליים וגרביים, הולכת במים הרדודים. היו שם דגים זעירים ושקופים שהתחממו בין פני המים לבין קרקעית הים המחורצת וזרועת הקונכיות. כשהשמש יוצאת אני כמו דג כזה, מסתכנת, מתקרבת אל פני המים, אבל רק תושיטי יד, ואני נעלמת.
מלון דֶה בֵּיין סגור לרגל שיפוצים; שעונו פסק מלכת, העציצים לא מושקים ויבשים. אני אוהבת את המראה המוזנח, שלא-בעונה, שבתצלום הזה.
השתרעת. גופך התמכר לשמש והשחים בהדרגה. המשכתי ללכת והרהרתי בתומס מאן ובספר על האישה בעלת הרגליים עם קרומי השחייה. העיר הזאת היא דמיונית, תזזיתית, לא סבירה, נחשקת כי אינה קיימת באמת – או שאפשר ליצור אותה, לכתוב אותה ולזכות בה מחדש, ואיש מעולם לא גילה מה היא או מי היא באמת. אין דבר כזה בעצם.
כמו האהבה.
פניתי לחזור; המלון נעלם. דייג נופף לי בידו. את נעלמת. אין שום תצלום.

2. ונציה. דוֹרסוֹדוּרוֹ.
כאן אנחנו, מחפשות בית-קפה עם שולחן פנוי בכיכר ריקה. מצאנו אותו, נכון? שמחות בניצחוננו. אנחנו יושבות, דרורים מגיעים לאכול את לחמנו, את מוזגת יין מותך קַרָף מעורפל מִקור, והיין מנצנץ כשהשמש מאירה דרכו. רגעים כאלה לוכדים את מחשבותיכמו קונכיות הנתפסות ברשת.

3. ונציה. פוֹנדאמֶנטָה נוּאוֹבָה. לילה.
כאן את, בצל, הולכת מהר בגלל הקור שעולה מהלגונה כמו רוחות רפאים. הגענו לאוֹסטֶרִיה קטנה, רק חדר אחד; הגישו שם יין סגול בתוך מכל, וטונה ובצל על ריבועי לחם. נתתי קצת טונה לחתול שהיה שרוע מתחת לברזנט. אמרתי לך, "תישארי איתי?"
לא ענית. את אף פעם לא עונה.
צילמתי את התמונה הזאת כשהיית בגבך אליי.

4. פֶּנסיוֹנֶה סֶגוּזוֹ. החדר שלנו. מיטת ברזל. ארון. כיור.
את נחרת בזמן שאני שכבתי ערה וצפיתי באורות שבקעו מהסירות וריצדו על ברזי הכרום שמעל לכיור הרחצה. קמתי, ניגשתי לחדר האמבטיה שבקצה המסדרון, רדיאטורים גדולים מברזל, אמבטיה מברזל. המקום מעולם לא עבר שיפוץ. הכול מברזל.
ישבתי על האסלה בחושך וחשבתי לארוז תיק, להיעלם, להפליג לאתונה בספינה, לשנות את שמי ולעולם לא לחזור. בסופו של דבר, אחרי ההפתעה הראשונית, מה זה כבר ישנה?
בחדר, את המשכת לישון. נשכבתי לצידך ועברתי את קו הגבול. הושטת לי זרוע, חצי אי שבלט מתוך האי הראשי – שלך – אל האי שלי. לפעמים אני כמעט מאמינה שאת נמצאת, ושאני איתך שם, באותו המקום, אבל זה מפתה ובלתי-אפשרי כמו העיר הזאת, שאפשר לבקר אותה אבל לא להכיר אותה, עיר שהיא מיושבת, אבל על-ידי אחרים.

5. רציף צאטֶרֶה. עלות השחר.
העיר מתעוררת לחיים לשאון ספינות המשא המגיעות אל המזחים, ולקולות האנשים שפורקים ארגזים, ולאחר מכן עוברת על הגשרים משאית עם מים מינרליים, וגם בירה, פסטה ושימורי עגבניות. צילמתי את התמונה הזאת – הכל-כך ונציאנית – וחשבתי על אהבה.
אם אהבת אותי, הרגע הזה לא ייראה שונה. אם לא אהבת אותי, הוא יראה אותו הדבר. אבל קראתי את הסצנה מבעד לאהבתך כלפי (או לא), כאילו האהבה היא תרגום של החיים.
אולי זה מה שהיא. האם יש דרך אחרת לקרוא אותה? לכתוב אותה? אנחנו קוראים תמיד את מה שאנחנו רואים, ולאחר מכן כותבים זאת מחדש; אולי מוטב שנכיר בהמצאות שלנו, ולא נעמיד פנים.
תראי, הנה אָשֶנבּאך עוקב אחרי טאדג'ו, ולראשונה בחייו הוא מרגיש את מה שמעולם לא הצליח לבטא. תראי, הנה אישה הולכת על המים, ובשבילה לפחות זה קל יותר מאשר להיות מאוהבת.

6. מזוודות על הרחבה, במזח של קָא רֶצוֹניקוֹ.
שני בֵּלינים – לא הציורים – ולאחר מכן נסיעה בסירה לנמל התעופה. בקצה השני ייפרדו דרכינו, כמו תמיד. אני פה עם אשרת תייר.
ואף על פי כן, ולמרות הכול, במובנים רבים אנחנו טובות ביחד. ארעיוּת היא תכונה אנושית – ואיך שלא נסתכל על זה, מה שאנחנו עושים פה הוא זמני. מדוע, אם כן, מלאות המילים במשמעות כה רבה לנצח נצחים? למה שלא אשלים עם היותי תיירת כאן, במקום לנסות ולהשיג תושבות קבע? אבל אני חייבת לגור איפשהו.

6ב'. גלויה של ג'ורג' בוש עם חץ תקוע בראשו.
העולם שמחוץ לשליטתי כותב מעשיה אפלה על גיבורים על-אנושיים לבנים, ועל קנאים שחומי פנים, דמויות גרוטסקיות מחוברות קומיקס.
זו המלחמה בטרור, זה הקרב על כל מה שראוי וטוב, אלא שכל אחד מאמין בראוי וטוב משלו ומוכן להשמיד כל דבר אחר – את הכול – בשמם.
המטוסים מגיעים – החדשות בטלוויזיה עוסקות רק בהרס. הפנטגון מוציא 650 מיליארד דולר על צבא. תקציב הסיוע לאפריקה עומד על 4.5 מיליארד דולר.
המון כסף בשביל להפציץ המון בתים. בקרוב נהיה כולנו חסרי-בית.
וכך, בשעה שכולם אומרים לי שהפרטים הקטנים אינם נחשבים, שזו הזירה העולמית ושכולנו שחקנים בה, אני רק רוצה לדעת מאיפה אפשר להתקשר הביתה, אם אני לא איתך?
בשאלות הגדולות אני עוסקת כמיטב יכולתי, אבל יש לי גם אחת קטנה:
'את אוהבת אותי?'

7. ליד מלון אקדמיה. ערב. הבר החביב עלינו.
הנה האיש שהציע לך נישואים. לפחות הוא הזמין אותנו לבקבוק פּרוֹסֶקוֹ. בחנות סמוכה קונה אישה נתחי פּרוֹשוּטוֹ וזיתים שחורים. ילד וכלבו רצים אחרי אחותו שרוכבת על אופניים.
האורות נדלקים, שופכים אור צהוב על תעלות המים, מטילים צללים על מדרכות העיר. אנשים מטיילים שלובי זרוע, מתווכחים ברוח טובה, מחזיקים את ארוחת הערב שלהם בשקיות ותרים אחר מקום לשבת ולאכול.
אנחנו שותות, ממשיכות ללכת, תמיד ברחובות הצדדיים, כמה שיותר רחוק מהמוכר והידוע. אנחנו מוצאות ברים שיש בהם מקום רק לשמונה, נדחקות ומעגלות לעשרה. אנחנו סועדות במסעדות שאין בהן תפריטים מודפסים.

8. טבע דומם עם ניצנים.
האישה במטבח אמרה לנו שאנחנו חייבות לטעום סלט ארטישוק עם עולש. עשינו כדבריה, אבל בסוף התברר שמדובר בראשים חצויים של כרוב ניצנים, ומעליהם גבינת פרמזן ושמן זית.

9. תחנת הוואפּוֹרֶטוֹ – סאלוטי
עטופות במעילים אנחנו דחוסות באמצע, מחכות לעגינה ליד רציף התחנה, לגלישת שער המתכת ולהשלכת החבל אל הרציף.
ביקשת שאצלם את נהג הסירה, כי הוא נראה לך כמו ישו. שני אמריקנים מצלמים הכול בווידיאו כדי להראות לחברים בבית. אבל לא יהיה מה להראות. ברגע שמשאירים אותה מאחור זוהי רק ונציה של דיסני, זיוף, העמדת פנים, אטרקציה לתיירים. תהיו כאן ואולי תמצאו את העיר, אבל לא תוכלו לקחת אותה אתכם הביתה. ונציה היא עיר של קוונטים, היא כמו החתול של שרֶדינגֶר, חיה ומתה בו-זמנית, אמיתית ושקרית, מוצקת ונוזלית, יציבה ונעלמת.
כמונו.
כמו האהבה.

10. שוק הדגים. ריאלטו. לילה.
שני ילדים מתופפים כל-כך מהר שידיהם מיטשטשות. איש יושב ליד שולחן ומוכר כרטיסים לקונצרט שייערך הלילה. מאפיונר מדבר בטלפון נייד: מעיל צמר גמלים, ג'ינס מחוייטים של ארמאני, נעלי בֶּרלוּטי, משקפי שמש. מונית-מים מגיחה משום מקום ואוספת אותו.
את פונה אלי ומחייכת. אני אוהבת את התמונה הזאת.

11. הפְרארי. ליל ליקוי הירח.
השמחש מכסה כבר חצי מהירח – וצובעת את פניו הגיריות בנחושת, כמו צלחת מגולפת. שמי הליל. ירח נחושת.
תייר יפני אחד צילם אותנו מחזיקות ידיים.
האצבעות שלך חזקות. את טובה בפתיחת צנצנות ריבה. סורג אצבעותינו המשולבות הוא השער אל טירה פרטית, מבצר שלעתים משמש את שתינו, כשהעולם נשאר בחוץ. אבל עבורנו זהו בית שני.
הביטי אל הירח: שלֵו ויפה, לא מוטרד מהדגל שהוצב על פניו. לא יהיה קל לכבוש אותו ולהקים בו מושבות, ואני תוהה מדוע אנחנו רוצים לרכוש לנו עולמות נוספים כשאיננו מצליחים לטפל בזה שיש לנו?
אולי כדאי שאפנה את השאלה אל  עצמי, וגם אלייך. אחרי שהרסנו זו את זו, האם פשוט לך למקום אחר? זה באופנה, זה כמעט חוק. בשביל מה לטפל במה שיש אם אפשר לקלקל אותו ולקנות חדש?
אבל אנחנו לא יכולות לחיות על הירח, אנחנו יכולות לחיות כאן על האדמה. אני לא רוצה את החלל; אני רוצה להיות אתך.

מאוחר. אנחנו נכנסות למיטה בלי לומר מילה ומתעלסות, מרמות את עצמנו שאנחנו ביחד – או שמא אנחנו מרמות את עצמנו שאנחנו בנפרד?

12. ונציה. שונות.
זו עיר עתיקה, היא נבנתה כדי להישאר לנצח, ולא כדי שיפרקו אותה ויפערו את קרביה. אני רוצה לגור בעיר כזאת – לא רחוק מידי מהיער ומהים – ואני רוצה לקרוא לה בשמך.
הנה החתול שהתיידדנו אתו – רזה וחד כתער על ארבע.
הנה את, עומדת מחוץ לפראדה, נראית מרוצה מעצמך כי קנית חצאית חדשה.
הנה אני, קונה סרטנים שאורכם כאורך אמת ידי.
שוב אני, לבושה באדום. אני נראית כמו בקבוק של קמפּארי.
הנה הגלויות הישנות האלה שרצית. בטעות הכנסתי אותן למזוודה שלי. ונציה – 1945. במלחמת העולם השנייה הוסכם שלא להפציץ את ונציה. אין לה תחליף. הופצצו אמנם הרבה דברים שאין להם תחליף, אבל בסוף החלפנו אותם. מאז זו השיטה המועדפת – פרטית וציבורית – להפציץ ולהחליף.
כמונו.
כמו האהבה.

13. הספינה לאתונה מחלון חדרנו.
זה הנוף שלנו, מעבר לג'וּדֶקָה, שם מפליגות ספינות בגודל עיר אל נמלים אגדיים – אטלנטיס, ביזנטיון, קולכיס.
הנה הספינה שמסתירה את הכול. את הכול! את זוכרת איך התעוררנו באמצע הלילה – אולי זה היה ממש לפני עלות השחר, בשעות הקטנות?
כל החדר רעד ורגש, כאילו היה למרמס רגליה ושאגותיה של איזו חיה שנכחדה זה כבר. ניגשתי אל החלון והנה ספינה, שנעה לה קדימה לאִטה: סיפונה מואר, גופה חשוך, מסתירה הכול פרט לעצמה. היא עצרה תוך כדי פנייה, כפי שהיא עושה תמיד, כמבקשת לומר שלום לעיר.
חזרתי למיטה ולא הצלחתי להירדם בגלל כל אותן ספינות ענקיות, שנושאות את סיוטַי כשהן צולחות את התעלה ועוצרות לרגע כדי שהדמות הקטנה בחלון הקטן תוכל לראותן לפני שהן ממשיכות בדרכן, ותדע שהן יפנו ויחזרו גם בשעות הקטנות של לילה אחר.

14. מוזיאון גוגנהיים.
המוזיאון האהוב עלינו. אסור לצלם. את התמונה הזאת צילמתי בגנבה מהגן, כשעמדת מול החלונות הארוכים, ונראית רצינית ושמחה. תהיתי מה הייתי חושבת לו ראיתי אותך עומדת שם, אישה זרה. זו באמת תמונה של מישהי זרה, שצולמה ללא ידיעתה.

15. את עומדת ליד האריה בארסֶנאלֶה.
זה חיקוי האריה שלך, ובאופן די מפתיע זה בכלל לא רע. זווית הפה נכונה. אחרי שצילמתי אותך, ישבנו ואכלנו פיצה, ואת ציירת את האריה על מפית נייר. היינו מאושרות באותו יום, וקרובות.
ואם אומַר לך שאני שמחה על כל מה שעשינו יחד, ומצטערת על כך שלא נהיה כאן ביחד בעוד ארבעים שנה; שלא נצחק בגלל תצלום דהוי שבו את מחקה אריה, הוא מזדקן בחן, את קצת פחות, כשנעמוד כאן בזקנתנו המופלאה, בעיר שמבינה איזה אומץ דרוש כדי להזדקן, כדי להיות יפה, כדי לזכות במבטים מכל עבר, כדי להיות עצמה, כדי לחמוק לעד מהישג יד, כדי להיות בעלת עבר, כדי להיות מרוצה, כדי לראות הרבה, כדי להישאר, כדי להמשיך הלאה…
שמרי את התמונות.

* ג'נט וינטרסון (אבירת מסדר האימפריה הבריטית) כתבה את הרומנים תפוזים הם לא הפרי היחיד (מאנגלית: עופר שור, בהוצאת בבל),  Boating for Beginners,  מעשה הדובדבן (מאנגלית: ורד דור, הוצאת ינשוף),  The Passion, כתוב על הגוף (מאנגלית: מיכל רוזנטל, הוצאת בבל), Art and Lies ועוד. ספרה האחרון הוא The Stone Gods.