כנסו, כנסו

תם ונשלם הכינוס השנתי של אגודת המתרגמים, שהיה לטעמי הטוב מכולם. הארגון היה מופתי, כרגיל (אפילו האוכל בקראון פלאזה השתפר פלאים משנה שעברה), ועל כך התודה לאלן קליימן ולשרה ירקוני, מארגני הכינוס מטעם האגודה, וגם לחסיה ולנגה מחברת ארטרא.

פגשתי הרבה מאוד עמיתים וחברים ותיקים, וגם כמה חברים חדשים –

• מתרגמים חדשים שהצטרפו זה עתה לשורות המקצוע והשתתפו בסדנה למתרגמים מתחילים ביום הראשון (מקווה שנהניתם!)
• אורחים מארצות קרובות ורחוקות שהגיעו במיוחד לכינוס – מירדן, מהונג קונג, מארגנטינה, מארה"ב, מפולין, מהונגריה ואפילו מאלבניה.
• וגם מתרגמים מהשורה הראשונה שהוזמנו להרצות בכינוס ושמחתי מאוד להכיר ולשמוע – אני אישית פגשתי לראשונה (כמעט) את דורי מנור ואת רמי סערי, אך בכינוס הרצו בין היתר גם חברתי גילי בר-הלל, ד"ר חנה עמית-כוכבי ולאה נאור.

אז הנה כמה רשמים, על קצה המזלג. פוסט נוסף אפרסם מחר, ובו אתמקד בעוד כמה הרצאות מרתקות, לאו דווקא מתחום הספרות.

מרתקת במיוחד היתה הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו, שלא בא עם הרצאה גנרית מן המוכן; להפך, הוא הכין הרצאה מאלפת במיוחד לכבודנו, והציב את השאלה: האם אפשר לתרגם חן של שפה? הוא הקדים ואמר שהתקשה להעלות בדעתו על מה בדיוק יוכל לדבר מול קהל של מתרגמים, עד שנזכר שכל ילדותו ובגרותו עברו עליו בתרגום – מן המצרית, מארמית, מלשון הקודש לעברית של ימינו. הוא המשיך ואמר שהיופי אובייקטיבי אבל החן הוא סובייקטיבי (כי אומרים על X שהיא יפה, אבל היא נושאת חן בעיני אחרים). המסר העיקרי שלו היה שתרגום יכול להיות יפה (דהיינו מדויק) אבל חסר חן, ושרק מתרגם יוצר, בעל השראה וניצוץ, יכול לתרגם תרגום ספרותי מלא חן. 

בהרצאתו הראשונה (במליאה), טען רמי סערי:

טקסט שאינו מדבר ללב המתרגם, סיכויו להיות מתורגמים היטב קלושים בהשוואה לטקסט שמדבר אל לב המתרגם… לעומת זאת, מתרגם גרוע יתרגם גרוע גם טקסטים נפלאים.

הציטוט, אגב, אינו מדויק אך מעביר את רוח הדברים. אני אישית לא מסכימה עם המשפט הראשון, אבל זה נושא לדיון ארוך.

בהרצאתו הביא רמי מספר קטעים באסטונית, בספרדית, בפורטוגלית, בהונגרית, ביוונית ובאלבנית, והפגין וירטואוזיות הן בקריאת קטעי המקור בלשונו המתנגנת ובמבטא מושלם והן בתרגומו המופלא (זו ההתרשמות שלי, מבלי להכיר את שפת המקור, כמובן). זה היה מעורר קנאה.

את ההרצאות של דורי מנור ושל חני עמית-כוכבי לא סיכמתי, כי הייתי המודרטורית של המושב כך שהייתי עסוקה במרדף אחר הזמן (שחס וחלילה לא יחרגו ממנו). אבל שתיהן היו מעניינות מאוד, וסיפקו הצצה אל דרכי העבודה של המתרגמים – אל הלבטים שלהם והבחירות שבחרו.

ולסיכום, גילי בר הלל דיברה על תרגומים מחודשים של יצירות ספרותיות, והתמקדה בשאלות כמו מתי עולה הצורך בתרגום מחודש ומאילו טעמים (שיקולים כלכליים כמו פקיעת זכויות היוצרים אחרי 70 שנה, או שינוי בנורמות התרגומיות). כמו כן, הביאה קטע מתוך הביקורת של עתליה זילבר על התרגום המחודש של אוליבר טוויסט, ביקורת שעוררה פולמוס שלם בפורומים שונים, בעקבות דבריה הנחרצים של עתליה:

ייתכן שהתרגום יפה יותר מן המקור, אבל למותר לציין שאין למתרגם שום זכות לשכתב ולשפר.

כרגיל, עורר הדיון גם כמה התנגדויות מצד הקהל, וגילי התייחסה לכך גם במצגת שלה כשהביאה דוגמאות לסלידה של קוראים נאמנים מתרגומים מחודשים, שמשטחים להם את השפה והורסים להם את זיכרונות הילדות האהובים מספרים שהיו עשירים באקזוטיקה כמו עסיס גלמוש – ומה רבה אכזבתו של הקורא כשהוא פותח את התרגום המחודש ומגלה שאין זה אלא סירופ מייפל.

כאמור, בקרוב אביא רשמים נוספים מהכינוס… (יעל וענבל) stay tuned. בינתיים, תוכלו לקרוא סיכום מקיף וממצה שפרסמה בבלוג שלה רות לודלום.