הרצון הזה. פתאום הוא מציף. הוא לא היה שם קודם. מאיפה הוא בא? היו אמנם שניים-שלושה שירים – ילדותיים, פשטניים – בימי התיכון, ודווקא באנגלית, שהיתה תמיד זרה אבל מוכרת, תמיד עשירה יותר, סקסית יותר, מתחרזת הרבה יותר. אבל חוץ מזה הצטברו עם השנים "רק" כמה עשרות יצירות שפיסלו וגילפו אחרים, עשרות יצירות שאינן שלי, ובכל זאת כן, כי לצד המקור הצח והלבן משיש קרארה אני היא שיצקתי העתק ארד – זהה אבל שונה – שכל כולו מילים בשפה האינטימית שלי.
רחוק או קרוב? נאמן או בוגדני? האם אמצא את שביל זהב? האם אני עובדת את עגל הזהב? הרי לא תעשה לך פסל, ואני עושה פסלים כל יום. אז אולי הרצון תמיד היה שם, אבל לא שוּלח לחופשי – לא הורשה לעופף אל-על ולנדוד למחוזות אחרים, הוחזק שבוי בכלוב ומסביבו סוהרים, שומרי הסף של השקיפוּת.
והנה סוף-סוף הוא חופשי, סוף-סוף מצא לעצמו נחלה, ובכל זאת הוא מוגבל וכלוא, הרצון המשונה הזה, הוא מוקף איסורים ומיני דִברות שהעניקו לנו אלוהי האינטרנט וכוהני המדיה החברתית: לא תעשה לך פוסט ארוך מדי, לא תפרסם לעתים קרובות מדי. אבל לאט-לאט הוא משתחרר. לאט-לאט הוא מוצא את קולו. הוא צנוע, הרצון המשונה הזה, הוא משחרר פה ושם פּכים קטנים, מגשש, מלטף, בורר את חומרי הגלם. לפעמים הוא מחמיץ, לפעמים הוא קולע. ומי יודע, אולי בעתיד יפסל יצירה משלו, מגוש לבן ובוהק של שיש קרארה שכל כולו השפה האינטימית שלי.
בּלוֹגלוֹבּלי 
איזה יופי ואיזו עדינות. שנים אני מחכה לך, שתכתבי. נשיקות.
פורסם ע"י רוני | 3 בפברואר 2011, 8:17תודה, יקירתי,
אני כל כך לא יודעת איך עושים את זה… את הרי מכירה אותי, אני אלופת הביטחון העצמי, אבל זו טריטוריה לא מוכרת. מקווה להתפתח.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 בפברואר 2011, 13:10גם אני לא יודעת, אבל אני ממשיכה לנסות. בטריטוריה הזו ביטחון עצמי לא בהכרח עוזר.
פורסם ע"י רוני | 3 בפברואר 2011, 13:20אולי זו השפעת הלימודים אצל עמינדב דיקמן, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש כשקראתי את הרשומה הזו הוא 'הצבתי לי גלעד'…
הִצַּבְתִּי לִי גַל-עֵד לֹא מַעֲשֵׂה-יָדַיִם,
אֵלָיו לֹא יִדָּשֵׁא נְתִיב הַהֲמוֹנִים,
מִן הָעַמּוּד הָאַלֶכְּסַנְדְרִי שִׁבְעָתַיִם
יָרוּם רֹאשׁוֹ הַמַּרְיָנִי.
לֹא, לֹא כֻּלִּי אָמוּת – בְּצֵל שְׁכִינָה גוֹאֶלֶת
נַפְשִׁי, בִּבְלוֹת הַגּוּף, תִּזְכֶּה לְחַיֵּי-עַד,
וְלֹא יָסוּף זִכְרִי, כָּל עוֹד עַל פְּנֵי הַחֶלֶד
יוֹסִיף לִחְיוֹת פַּיְטָן אֶחָד.
[וגו']
(אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, תרגום: אברהם שלונסקי כמובן, אלא מי?)
פורסם ע"י פשוט יעל | 3 בפברואר 2011, 17:53אוי, כמה שזה יפה…
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 3 בפברואר 2011, 19:36אכן. 🙂
וכמובן שאתרשל[*] אם לא אציין את המקור שעליו ביסס פושקין את השיר – Exegi Monumentum של הוראטיוס (כלומר, אודה 30 בספר השלישי שלו, הפותחת במלים Exegi monumentum aere perennius, או בתרגומו של דיקמן סיניור [=שלמה דיקמן]: יַד הִצַּבְתִּי לִשְׁמִי, הִיא מֵאָרָד תִּגְבָּר). נדמה לי שהוא אפילו משתמש במלים האלו כמוטו לשיר.
[*] ברצינות, אני יכולה לדמיין את עמי דיקמן נועץ בי מבט ומהמהם 'ובכן, כמובן שאי אפשר להזכיר את שירו של פושקין מבלי להזכיר את האודה של הוראטיוס' (וכו')…
פורסם ע"י פשוט יעל | 4 בפברואר 2011, 13:19