בסוף השבוע הזה התפרסמה בעיתון לאנשים חושבים הכתבה הזאת, על אנשים שבחרו לחיות בלי ילדים ורוצים שהחברה תכבד את בחירתם. תקראו אותה, היא חשובה (גם אם ארוכה. מאוד). סוף כל סוף מעיזים לדבר על זה, במדינה שבה "הורות נתפסת כמשימה לאומית." סוף כל סוף זה לא טאבו, ונדמה שאפילו הטוקבקים כבר לא ארסיים כמו התגובות שקיבלו המרואיינים בעבר.
לכבוד חג המולד: המדונה והילד שצילמתי על קיר בפורלי (איטליה)
אבל מה? מראיינים שם אישה אחת שרצה מיד להביא ילד כשגילתה שהיא בעצם עקרה, אף על פי שקודם לכן היא התנגדה לילדים בכל תוקף. מוזר. ובכלל, נדמה שגם שאר המרואיינים מתאמצים קשות להסביר את עצמם ואת משנתם הסדורה, ההגיונית, הבלתי-מתפשרת. הם מתאמצים להראות שהם כן אנשים נחמדים ואוהבים, שיש להם חיות מחמד וחיים מלאים ועשירים, שהם אפילו מתנדבים!
אני אוהבת ילדים, בעיקר כשהם עדיין קטנים וחמודים, אך מעולם לא היתה בי שום כמיהה לילדים משלי. יותר מזה, מעולם לא היתה לי סבלנות אליהם. גם היום, כשיש לי אחיינית מקסימה ומשגעת בת 16 חודשים, אני עדיין מסוגלת להקדיש לה תשומת לב רק במינונים של שעתיים-שלוש כשאני משמטרפת עליה, ואז אני משתעממת.
מצד שני, אף פעם לא פיתחתי משנה סדורה נגד ילדים. אם הייתי היום בזוגיות מן הסתם הייתי הולכת על זה, אולי ברצון ובהתלהבות (אני יודעת? אני עדיין לא רואה בקלפים) ואולי רק כי זה given, כי ככה צריך. בניגוד לנשים אחרות שחיות לבדן, אין בי שום כמיהה. יחד עם זה, אני מכירה גם נשים שחיות בזוגיות ומגדלות ילדים – ואוהבות אותם מאוד – אך מציצות בקנאה בדשא שלי, כי מבחינתן הוא ירוק יותר. וזה נורמלי לחלוטין. רק שבארץ לא כל כך מדברים על זה, ולא מודים בזה בפה מלא.
אגב, לאחרונה (בגרין מאונטן) פגשתי כמה וכמה נשים נשואות שהחליטו ביחד עם בעליהן שהן לא מביאות ילדים. הן שלמות עם החלטתן, וסיפרו לי שאף אחד לא חוקר אותן או מציק להן. אבל היתה שם גם אישה מבוגרת שעבדה כמיילדת עשרות שנים, והיא דווקא כן חקרה והציקה וטענה שהיא לא מבינה נשים שאין להן את הדחף ללדת. לא רק בארץ נתקלים בתופעות שכאלה, אבל אצלנו זה בהחלט מודגש הרבה יותר.
אולי הצורך להביא ילדים מעולם לא התעורר בי משום שתמיד ידעתי – ואפילו אהבתי – לחיות בשלום עם עצמי, לבד (בניגוד לכמה אנשים שאני מכירה). אני פשוט עצמאית, ולא רק במובן של 'לא-שכירה'. אני עצמאית בכל תחום בחיי (כן, בניגוד לדעה הרווחת, אני הורגת ג'וקים לבדי ויודעת לתקוע מסמר בקיר), גם כשאני מטיילת בעולם. כבר נסעתי כמה וכמה פעמים לבד ואין לי שום בעיה עם זה. זה לא אומר שאני מיזנטרופית, להפך אני בחורה חברותית מאוד ואוהבת אדם.
כולן תמיד אומרות לי שאני חייבת לחוות את חווית הלידה, ואני אומרת: אבל זהו, שלא. זה לא חשוב לי ולא מסקרן אותי. לוּ רציתי ילד ברגע זה, אין לי שום בעיה לאמץ תינוק שזקוק לבית חם, והייתי אוהבת אותו לא פחות.
כולן תמיד אומרות לי שאם היו לי ילדים הייתי משנה את דעתי, ואני אומרת: דא! כאילו, ברור שהייתי אוהבת את הילד שלי. אבל אני מכירה את עצמי יותר טוב מכולם, ואני יודעת שהייתי מתגעגעת לחופש שלי, לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה – אם זה קריירה או תחביבים או טיולים בעולם (אבוי, איזו אנוכיות!) אז גידול הילד היה נופל בעיקר על מטפלת, אופר או סבתא… ובשביל מה? כדי שסבא וסבתא יהיו מאושרים? כדי שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תהיה גאה בי? כדי שיהיה מי שידאג לי לעת זקנה? (אבוי, איזו אנוכיות!)
ניוז פלאש: העובדה שיש ילדים לא מבטיחה שום דבר. בסיכומו של דבר, כולנו "חיים ביחד, מתים לבד" (כמו שאמרו באבודים), בין אם יש לנו ילדים ובין אם לאו.
ומה אם תתחרטי? שאלו אותי לא פעם. אולי באמת אני אתחרט. לכל אדם שנשמתו באפו יש חרטות. גם עכשיו, כשאני מביטה לאחור, יש דברים שהייתי עושה אחרת, אבל לא בתחום המסוים הזה. ובסך הכול, כמה אנשים יכולים לומר לעצמם שהם אוהבים את חייהם כמו שהם – עם כל הקשיים, עם כל הבחירות הנכונות יותר או פחות, עם כל המהמורות שבדרך ועם כל הטעויות? כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שיש להם חיים עשירים, מעניינים, עם משפחה וחברים אוהבים? נכון, אדם אחר שיביט פנימה לתוך חיי יאמר: אה, לא מי-יודע-מה. אבל אלה החיים שלי, ושאף אחד לא יתערב לי בהם.
* פוסט לא-אופייני, אבל הזהרתי אתכם שאכתוב על מה מה שמעניין אותי.
עדכון: הנה גם דפנה לוי כותבת בנושא בבלוג שלה, המדור לאיבוד קרובים, לכבוד יום האישה הבינלאומי 2012.
בּלוֹגלוֹבּלי 
בתור מישהי ש"חוותה" לידה לפני כחודשיים, אני יכולה להגיד לך בלב שלם: את לא מפסידה כלום.
כלומר, אלא אם הקאות, תשישות, חיטוטים אינסופים באזורים פרטיים וחוסר אונים ממש עושים לך את זה. אחרת – אפשר לחיות בלי. באמת.
אמנם אחרי זה יוצא לך צאצא, ובאמת שאין דבר שמשתווה לזה בעולם וכו', אבל חייבים למצוא שיטות אנושיות יותר להביא את הדבר הזה לעולם.
פורסם ע"י איריס | 25 בדצמבר 2010, 19:21אני בעד! בכלל, אני לא מבינה למה הם לא יכולים לבוא מצוידים בכלים שהם צריכים כדי לשרוד. או לפחות לצאת כשהם יודעים ללכת ולהשתמש באסלה ולהאכיל את עצמם. העולם התקדם, שיתקדמו איתו.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 25 בדצמבר 2010, 19:37מסכימה לגמרי. זו חוויה מפוקפקת למדיי, ואת זה אני אומרת אחרי לידה רגילה, לא טראומטית, עם אפידורל ובלי סבל נוראי ואני לא מנסה לדמיין אפילו לידות קשות וטראומטיות או אפילו מסכנות חיים, שזה לא הכי נדיר.
לא מצאתי שום דבר מופלא בלידה ושנאתי כל רגע בהריון. אם אפשר היה לגדל ילדים במבחנת זכוכית הייתי הולכת על זה מייד… חוץ מזה – לא מביאים ילדים בשביל לחוות את החוויה ה"מופלאה" שנמשכת רק כמה חודשים, אלא בשביל כל מה שבא אחר כך ואם מה שבא אחר כך לא מתאים לך – בשביל מה לעבור את זה בכלל?
פורסם ע"י מורן צור | 9 במרץ 2012, 18:25אני איתך, מורן. ואני שמחה לשמוע יותר ויותר אנשים שמוכנים להודות בזה.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 10 במרץ 2012, 10:00מסכימה לחלוטין. מכירה כמה ילדים אומללים שנולדו רק "כי ככה צריך", ובקשר לחוויית הלידה, הרשי לי לומר: פחחח, הכרחית כמו טיפול שורש כואב במיוחד.
(הבהרה: כמו שאת יודעת, יש לי ילדון שילדתי בגיל צעיר במיוחד, ואני חושבת שזו אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיי. עם זאת, אני לא חושבת שההחלטה הזו מתאימה לכל אחד.)
פורסם ע"י Chedva @ belly's button | 25 בדצמבר 2010, 19:33אכן פחחח 🙂
ברוכה השבה, חדוה, שמחה שקפצת לבקר.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 25 בדצמבר 2010, 19:39היי אינגלה,
ראשית, רציתי כבר מזמן לומר לך שאני קוראת באדיקות את הבלוג שלך ונהנית מכל רגע… הפעם, משום מה, אני גם מגיבה.
אני באופן עקרוני מתנגדת ל"משנות סדורות", בכל תחום בחיים. ילדתי את בני הראשון בגיל לא צעיר במיוחד(27) , "כי כך צריך" כמו שאמרת, וחוויית השנה הראשונה של גידולו הייתה קשה. לא הייתי מוכנה לזה, מאחר שגם אני הייתי ציפור דרור שהחופש ניטל ממנה בבת אחת. אבל משהו קרה אחר כך, עם הזמן. האמא שבי נולדה אחרי צירי לידה קשים וארוכים, עם המון טעויות בדרך , ולאט לאט למדתי שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. שהייתי מחמיצה משהו מעצמי , אם את מבינה למה הכוונה, שלא היה מופיע אף פעם לולא נולדו ילדיי. הם לימדו אותי, ועדיין מלמדים אותי כל יום, דברים חדשים על עצמי- למה אני מסוגלת ומה החולשות/ התכונות הטובות שלי. ויש גם העניין הזה של הקבלה והאהבה ללא תנאי. כדאי לו לאדם לחוות סוג כזה של אהבה, שאינה תלויה בדבר. אני יודעת שזה מתחיל להישמע כמו הטפה לאימהות, אבל זה ממש לא מתכוון להיות. סתם לחלוק את החוויה שלי. אני גם לא חושבת שכולם צריכים להיות הורים. לפעמים אני חושבת שצריך רישיון כדי להיות הורה.(במיוחד לאור העובדה שבכובע השני שלי כמורה אני נתקלת בהרבה סוגים של הורות, לא בהכרח טובים) .אה, ועוד דבר. דיברת על השיעמום. כן, לפעמים זה יכול לשעמם רצח. ובכלל, הרגעים הקסומים האלה של האימהות שכולם מדברים עליהם , והאושר הזה -הם כל כך חמקמקים שממש קשה לשים את האצבע על מהו בדיוק הדבר הזה שעושה אותי כל כך מאושרת. אבל הוא שם. אני יודעת, ומשתדלת לזכור את זה גם בשעות שאני משתעממת(האמיני לי שגני שעשועים , משחקי קופסה, וערוץ הופ משעממים אותי עד מוות).
ומבחינתי, אפשר לוותר על ההיריון, אבל הלידה היא חוויה מאוד מרגשת. .
פורסם ע"י לינדה | 25 בדצמבר 2010, 20:26היי לינדה,
תודה רבה, את מוזמנת להגיב תמיד 🙂
ברור לי שיש רגעים רבים של קסם, אני חווה אותם גם עם האחיינית שלי שמדהימה אותי כל פעם מחדש. כמו כל דבר בחיים, זה פשוט עניין של מחיר שצריך לשלם, וכל אחד עושה את השיקולים שלו. יחד עם זה, לא כתבתי את זה בפוסט אבל אני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי. בשלב כלשהו זה מאוחר מדי, ברור, אבל כמו שאמרתי, יש דרכים נוספות חוץ מהחוויה המרנינה של הריון ולידה.
וגם אני חושבת לפעמים שצריך רישיון כדי להיות הורים, ואולי אפילו ללמד "מבוא להורות" בתיכון.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 25 בדצמבר 2010, 20:38אינגה, כתוב נפלא ובכנות גדולה.
תודה על ההצעה בקשר לסדנת עריכה. לא מבטיחה, אבל אחשוב על זה 🙂
פורסם ע"י תמי | 26 בדצמבר 2010, 8:33תודה, תמי.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 26 בדצמבר 2010, 8:58אני מסכימה עם כל מילה, ומהמרת שמספר האנשים שיבחרו שלא להביא ילדים יגדל. יהיה מי שיגיד שזה כי הפכנו מפונקים יותר. יכול להיות, אבל אני לא באמת מבינה מה כל כך גרוע בלהיות מפונקים.
לילדים שלי אני אומרת שנישואים וילדים הם בחירה אפשרית, לא חובה אלוקית. משהו מול כל הפרו ורבו שהם שומעים. אני לא חושבת שיטריד אותי אם מי מהם יבחר שלא להביא ילדים. עדיף על פני להביא ילדים באוטומט.
הכי חשוב זה שכחברה נפסיק להציק ולכפות את דעתנו זה על זה, גם בנושא הזה. אבל זה כנראה מוגזם לגמרי.
פורסם ע"י רוני | 26 בדצמבר 2010, 12:21היי רוני, איזה כיף לראות אותך פה. Hear hear, ש"נפסיק להציק ולכפות את דעתנו זה על זה".
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 26 בדצמבר 2010, 12:42כתבת בהריטות כתמיד ואת צודקת בכל מילה.
אם יעברו בך אי פעם הרהורי חרטא אני מוכן להשאיל לך את הילדים שלי (המלאכים הנהדרים והאושר הכי גדול בעולם, בלי טיפת ציניות) ליומיים שלושה (אם כי אני בטוח שאחרי שעתיים שלוש שעות הם כבר יחזירו לך את השפיות המבורכת).
ובקשר לחווית הלידה, כגבר השתתפתי בה רק כצופה, אבל ידידה טובה שלי איששה את ההתרשמות שלי מהמאורע, היינו שלחווייה זו יש קווי דמיון רבים לנסיון לחרבן אבטיח בשלמותו, ושרק מנגנון מופלא של שיכחה והכחשה שקיים במוחן של נשים גורם לכך שישכאלו שמוכנות לחזור על החווייה.
פורסם ע"י אייל | 27 בדצמבר 2010, 12:11תודה, אייל,
יומיים-שלושה קצת גדול עליי 🙂 אבל מי יודע.
ואהבתי את ההשוואה לחרבון אבטיח. באמת לא נשמע מפתה.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 27 בדצמבר 2010, 13:38