ברלין על קצה המזלג (או בפיתה)

אחד הדברים המהנים ביותר בניהול בלוג הוא שפוגשים על אם הדרך הווירטואלית בלוגרים אחרים, מרתקים במיוחד. אחד שכזה הוא ניימן (השם שמור במערכת), שמתחזק את הבלוג המצוין ניימן 3.0. הוא דוקטורנט למתמטיקה שגדל בת"א ומתגורר בברלין, חובב תרבות בכלל ותרבות אלטרנטיבית בפרט, טיולים, שפות, אוכל וכל דבר מעניין שיש על הפלנטה. ביקשתי ממנו לכתוב לי פוסט על מסעדות בברלין, והוא קפץ מיד על ההזדמנות. אז הנה עוד פוסט אורח. תיהנו.

בברלין שלי, אין גרמנים. כלומר יש, קצת, אבל הם מיעוט זניח שמקיים בעיקר יחסי מסחר בינו לבין עצמו ומדי פעם שולח נציגים נבחרים לנהל איתי קשרי ידידות אגב שתיית בירה. סתם, זו לא האמת, אלא צורת הדגשה שבאה לרמוז שמרבית חבריי זרים. יש לנו משחק בחבר'ה: משחק הצגת מטבחים. אני כבר לקחתי את כולם לנגב חומוס, ואפילו הגשתי מלאווח וסביח בבית. הם בתורם הציגו לי את שלל מסעדות הפועלים האתניות של העיר.
המטבחים האפריקאיים היו מהמסקרנים ביותר עבורי. לא משום שהציגו שילוב אקזוטי של חומרים וטעמים, כמו האסיאתיים או הדרום אמריקאיים, אלא כי כל מה שקשור ליבשת השחורה מוגדר אוטומטית כמסתורי. להלן סקירה של שלוש מזללות\מסעדות חביבות עלי במיוחד בז'אנר השחור. הראשונה כבר הפכה אפילו למוסד ברלינאי שראוי להיכלל בכל מדריך תיירות שתתרגם אינגה על ברלין. האוכל האפריקאי, אגב, הוא גם חלק מגל התרבות האפריקאית רבתי שתוקף את ברלין בעקבות מבול הפליטים של המילניום הנוכחי. אבל זה נושא לפוסט נפרד.

Nil
ניל היא מזללה סודנית קטנה קטנה. היא גם הדבר הקרוב ביותר לפיתיה שיש לברלין להציע. כלומר, כל המנות שם מגיעות בפיתה – ממש כאילו הייתם בישראל. אבל הפיתה הסודנית, שלא כמו זו שלנו, היא עלה דק נידף ברוח שמשמש רק בתור תחליף כמעט-מתפרק לצלחת, ולא כמעשיר המנה עצמה.
ומה יש בפיתה? פלאפל או פול או שעועית מש, סלט חצילים, עוף, בקר או אפילו, ברוח ברלין, טופו מתובל. מה שעושה את המנה סודנית הן התוספות: גבינה סודנית, תיבול סודני וסימן ההיכר של המקום: המון רוטב בוטנים. רוטב הבוטנים שגור שם עד כדי כך שאפילו במרק העדשים שלהם שמוסיפים מנה נכבדת שלו בתור תבלין. כקינוח אפשר לקבל מאפונים קטנים ומתוקים בטיגון עמוק (30 אירו סנט לחתיכה), ומנה של טופו מדאגסקר – פיתה עם טופו מטובל – ומאפון קטן היא כמות האוכל המושלמת לארוחת צהריים. לא מעט מדי, לא יותר מדי.
ניל הפכה מהר מאד לאבן שואבת לכל ערביי האיזור, ומאוחר יותר גם לתופעה תרבותית שכל ברלינאי מעודכן חייב לאכול בה לפחות פעם אחת. המנות הזולות (2-3.5 אירו) והאיכות המוצלחת גורמות לי להגיע לשם בממוצע פעם בשבועיים. ואני אף פעם לא מתחרט.
[סניף מקורי: Grünberger Strasse 52. סניף שני וטוב לא פחות: Oppelner Strasse 4]

Mogadishu
ככל שניל טרנדית, ככה מוגדישו אלמונית. רק עשר דקות הליכה מפרידות בין שתי המזללות (מהסניף השני של ניל), אבל זה נראה כמו עולם אחר. במוגדישו מגישים אוכל עממי-אפריקאי שמכינים סומאלים. רוב הלקוחות הם אפריקאיים או גרמנים שפעילים בקהילה האפריקאית, ובדכך כלל לא באים לשם רק כדי לאכול, אלא גם כדי לראות טלוויזיה (ערוצים מאפריקה) ולהעביר את היום במשחקי שש-בש וקלפים. הרגשתי מאד יוצא דופן להיות הלבן הכמעט יחיד במזללה הקטנה.
המנות משתנות מדי כמה ימים, אבל כמעט תמיד תמצאו משהו על בסיס עגל. נגיד, תבשיל עגל עם שעועית ובטטה ושלל תבלינים מוזרים וריחניים שמעולם לא שמעתי עליהם. מה שתמיד יש זה Sabaya: לחם סומלי פריך שאוכלים עם בשר ושלל רטבים. מנת עגל או עוף בלחם כזה עולה כלום כסף (2.5 אירו), מוכנת מול העיניים ומספקת גירוי מעניין לחך בזכות שלל הרטבים והתבלינים האקזוטיים במקום. חוויה-חוויה.
[Wiener Straße 31]

Ebe Ano
זוכרים איך כיניתי את מוגדישו "אלמונית"? אז לעומת אבה אנו מוגדישו היא ידוען ברמה ארצית. אבא אנו מסתתרת ברחוב צדדי, אין לה יחסי ציבור או הילה סקסית, והשמועה עליה עוברת מפה לאוזן. לאט לאט. הם מכנים עצמם בפשטות 'מסעדה אפריקאית', אבל בתכל'ס מגישים אוכל ניגרי.
בניגוד לשני המקומות הקודמים, כאן מדובר במסעדה אמיתית מעוצבת לעילא. השירות לבבי, והוצע לנו לקחת צלחת טעימות גדולה, היות וכמה מאיתנו (כלומר, אני)  טרם הכרנו אוכל ניגרי.

צלחת הטעימות באבה אנו (צילום: ניימן)

היה שם יאם (בטטה), פלנטן (בננה ירוקה גדולה) מטוגנת, כמה סלטים אקזוטיים ושיפודי עוף ובקר בתיבול ניגרי. הצלחת הייתה מעולה, זולה (8-10 אירו) וכמעט והצליחה להשביע שלושה סועדים רעבים. אך עיניינו גדולות, ולכן חלקנו מנת בשר בקר בחלק קוקוס עם אורז (8 אירו). זו דווקא הייתה מנה קצת פחות מוצלחת: כלומר, טעימה, אבל לא מיוחדת.
במקום גם מציעים קדירות מרק אימתניות עם בשר, עם קוקוס ושלל מרכיבים (גם כן 8 אירו), כך שנשאר לנו מה לטעום בפעם הבאה – אם כי גם בשביל צלחת הטעימות לבדה הייתי שב למקום.
[Pohlstraße 52]

תודה לניימן על הפוסט מעורר התיאבון. אני מקדישה אותו  לעופר עבודי, חברי הטוב שמתגורר בברלין וחגג השבוע יומולדת. מזל טוב, יקירי!

אגב, את מדריכי גרמניה אני לא מתרגמת, מהסיבה הפשוטה שיש בשטיינהרט-קציר מתרגם תושב ברלין, רונן אלטמן-קידר.

נוסעים לברלין?

מומלצים: מדריך ברלין של DK, מדריך ברלין כאן ועכשיו של לונלי פלנט