ללא מילים (כמעט)…
בפוסט קודם, מלון בעיר זרה, הבטחתי להמשיך ולספר לכם על עלילותיי מנובמבר 2010 באנגליה חדשת, היא ניו-אינגלנד… הבטחתי ולכן אקיים. נכון, יש נושאים דחופים יותר על סדר היום, אבל קצת אסקפיזם מעולם לא הזיק לאף אחד; להפך, יש הטוענים שזה בריא לנפש. אז השארתי אתכם מתוחים, משתוקקים לדעת מה עוד יש לעשות בסטוקברידג' הקטנה שבמדינת … להמשיך לקרוא
לחפש מלון בעיר זרה זו אומנות… למעשה, מה חשיבות יש למלון שאתה לן בו ליליים-שלושה, ואינך נמצא בו כל שעות היום? אך האווירה הזרה המיוחדת שיש לכל מלון היא תבלון חשוב לרשמיך מן המוזיאונים ומן העיר. מתוך ספר גנוז של נחום גוטמן על מסעו באיטליה (שני פרקים מתוכו פורסמו לפני כשבוע במוסף תרבות וספרות של … להמשיך לקרוא
עברו שבועיים מאז שחזרתי מוורמונט, ומלאכה רבה עוד לפניי. אני אמנם מתעמלת, אבל רוצה יותר; אני אוכלת בריא, אבל צריכה להמשיך ולעבוד על עצמי כל יום וכל שעה, אם אני רוצה להשיל קילוגרמים נוספים. אז החלטתי לשתף אתכם בכמה מהטיפים שקיבלתי שם, בהרים הירוקים של ורמונט, גם כדי לחזור ולעיין קצת בחומר הרב שהבאתי איתי, … להמשיך לקרוא
בארבעת השבועות שלי בגרין מאונטן אלה הנופים שראיתי כל בוקר, תוך כדי הליכה… ובסלון או ליד האח בחדר אוקימו ישבתי כל ערב, אחרי יום ארוך של אימוני כושר ושיעורים. בין לבין גם יצא לי לטעום טעימה ראשונה וקצרה מוורמונט, בעיקר כשנסענו לשתות קפה בלאדלו (Ludlow) הזעירה – עיירה קטנה של רחוב אחד ושל רמזור אחד, … להמשיך לקרוא
את החוויה שלי בגרין מאונטן אפשר לתמצת בעזרת השיר הידוע הזה של פורשיה נלסון, Autobiography in Five Chapters. תוכלו לקרוא אותו כאן, או לצפות בגרסה המעובדת שמצאתי ביוטיוב: גם השיר הזה מזכיר לי את רוברט פרוסט – The Road Not taken. כמה תרגומים מצוינים של השיר לעברית תוכלו למצוא כאן, מתוך אתגר התרגום של פורום … להמשיך לקרוא
אני עדיין לא רוקי, וגם לא קיפצתי באלגנטיות שתיים-שלוש מדרגות בכל פעם בכניסה למוזיאון האמנות בפילדלפיה, אבל רשמתי לעצמי כמה הישגים בשלושת השבועות האחרונים בכלל ובשבוע האחרון בפרט. כן, כן, אני, אינגה מיכאלי, בטטת הכורסה, טיפסתי חמש פעמים הלוך ושוב על גבעה תלולה, כחלק משיעור אינטרוולים ביום שני (שבוע קודם לכן הצלחתי רק שלוש פעמים; … להמשיך לקרוא
השעון הביולוגי שלי מכוונן זה שבועיים לשש בבוקר! (ככה זה כשהולכים לישון בשעה סבירה, אם כי לפחות שעתיים או שלוש אחרי רוב הבנות האמריקניות שרגילות לישון בשמונה, OMG!) אבל אני מרשה לעצמי לישון עוד שעה. אז בבוקר יום שישי התעוררתי כהרגלי בשבע, וגיליתי מחוץ לחלון חדרי מרבד דקיק של שלג רך. אח, איזה אושר! להלן … להמשיך לקרוא