אתם קוראים...
רמונט בוורמונט

הנה חלפו ארבעה שבועות

את החוויה שלי בגרין מאונטן אפשר לתמצת בעזרת השיר הידוע הזה של פורשיה נלסון, Autobiography in Five Chapters. תוכלו לקרוא אותו כאן, או לצפות בגרסה המעובדת שמצאתי ביוטיוב:

גם השיר הזה מזכיר לי את רוברט פרוסט – The Road Not taken. כמה תרגומים מצוינים של השיר לעברית תוכלו למצוא כאן, מתוך אתגר התרגום של פורום נענע.

 Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I–
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

בארבעת השבועות האחרונים צעדתי, טיפסתי, רקדתי, הרמתי משקולות, חיזקתי שרירים שקיומם נשכח מזמן, וגם למדתי, הרהרתי, תהיתי, נזכרתי, צחקתי המון וגם הזלתי דמעה. ובעיקר – בעיקר – הלכתי בדרך חדשה: בלי דיאטות ובלי לספור קלוריות. כי בדרך ההיא, הישנה והמוכרת, כבר הלכתי הרבה, ונפלתי לבור שוב ושוב. ידעתי שיש גם דרך אחרת, הרי תמיד אמרתי שבטיולים אני מרזה כי אני הולכת והולכת מבוקר עד ערב, כך שגם פיצה וגם גלידה אינם יכולים להכניע אותי… וזו כל התורה על רגל אחת. הערב ישבתי בשיעור המסכם – Taking it Home – ותכננתי את המשך דרכי ‘בעולם האמיתי’. נושא התזונה נמצא רק במקום החמישי מתוך שישה היבטים שונים של השינוי שהחלטתי לבצע בחיי. במקום הראשון נמצאת הפעילות הגופנית, ואחריה גם התנהלות בשעת לחץ, כלים קוגניטיביים והתנהגותיים שאוכל ליישם, ביקורת עצמית (בונה! תמיד!), תזונה ויצירת קבוצת תמיכה.

אתמול דנו גם בדרכים אחרות למדוד הצלחה, חוץ ממשקל – כי גם אם השלתי כך וכך קילוגרמים בארבעת השבועות האחרונים, הוספתי במקביל לא מעט מסת שריר. ובכל זאת, רק כדי לסבר את האוזן, להלן התוצאות:

הורדתי תשעה קלוגרמים, וגם הרבה סנטימטרים בהיקפים:

זרוע – 8 סנטימטרים

חזה – 5 סנטימטרים

מותניים – 8 סנטימטרים

אזור הבטן – 6 סנטימטרים

ירכיים – 5 סנטימטרים

(מחיאות כפיים סוערות!)

אולי אני נשמעת כמו תוכי (מבקשת מראש את סליחתכם), אבל אני חייבת לחזור ולומר: נושא התזונה והפעילות הגופנית הוא רק חלק ממה שעושים כאן, כי גרין מאונטן היא קבוצת תמיכה שלא חוויתי כמותה עד לפני ארבעה שבועות. השהות כאן  יוצרת חברות כנה ואמיתית, היא מעודדת פתיחות, אינטימיות ושיתוף, היא בונה (או מחזקת, או מגלה מחדש) שכבות של ביטחון עצמי, של אמונה ביכולת, של רצון להמשיך ולהתקדם – בלי שמץ של שיפוטיות או תחרות.

פגשתי כאן נשים מכל הסוגים… נשות קריירה עסוקות ועקרות בית,  נשואות, אלמנות ורווקות, נשים עשירות מאוד לצד כאלה שחסכו כל גרוש כדי לבוא לכאן; פגשתי נשים שרזו בעקבות התוכנית וחזרות שוב ושוב כדי לזכות בעוד ‘מנה’ הגונה של תמיכה וחיזוק (כולל בחורה שרוכבת עשרות מיילים ביום על אופני ההרים שלה); נשים רזות שסובלות מדימוי עצמי גרוע או מהפרעות אכילה (נערה אמיצה בת 16 שסובלת מבולימיה ומיחסים קשים עם הוריה; היא באה לכאן לבדה מלוס אנג’לס, ולא מפחדת לשהות ארבעה שבועות או יותר בחברתן של נשים מבוגרות ממנה בכמה עשרות שנים); וגם נשים ענקיות (אחת מהן הגיעה לכאן לשבוע בלבד, עם אחותה הרודנית שמנסה לשלוט בחייה, והחליטה להישאר לבדה ולהמשיך במאבק. היא בקושי מתהלכת ועולה במדרגות, היא לא יכולה להתכופף או לשכב על הרצפה בשיעורי ההתעמלות, אבל היא לא מחמיצה אף שיעור ועושה כמיטב יכולתה). היתה כאן שופטת פדרלית – השחורה הראשונה שמונתה לשופטת במדינת לואיזיאנה – וגם אישה שהיתה בעברה מטפסת הרים. הסיפור המדהים שלה פורסם בעיתונות, לאחר שרגלה נקטעה בתאונת טיפוס, וחבריה סחבו אותה לבית-החולים כשהיא מחזיקה את הרגל שלה, כך שהרופאים הצליחו לתפור את הרגל בחזרה. היא אמנם צולעת, ובשלב מסוים הרגל הציקה לה מאוד, אבל היא לא ויתרה לעצמה על שום דבר.

פגשתי לא מעט נשים שעברו התעללות קשה מצד האימהות שלהן – ק. סיפרה לי שאמה הכריחה אותה ללכת לשומרי משקל בגיל שבע! ובכל ארוחה משפחתית היתה מגישה מנה נדיבה של אוכל לכל בני המשפחה, ורק לק. היא נהגה להגיש צלחת קטנה (כי היא שמנה ואסור לה לאכול). בסופו של דבר, פיתחה ק. הרגלים של אכילה בסתר, הרחק מעיניהם הבולשות של אימא שלה, ולימים של בעלה. אז מה הפלא שכל עולם המושגים שלה מוועת בכל מה שקשור לאוכל?

אולי בגלל זה ראו בי כולן ‘קרן אור’, כי מעולם לא נאלצתי להתמודד עם בעיות קשות כגון אלה. תודה לאל, יש לי משפחה אוהבת (הגרעינית והמורחבת כאחד), הרבה חברות טובות וסביבה תומכת. אני אופטימית מטבעי ובעלת ביטחון עצמי, והיום אני יודעת שגם אם הדרך ארוכה ומלאה מהמורות – יש לי הכישורים, היכולת והמוטיבציה להמשיך ולצעוד בה.

טוב, הגיע הזמן לארוז. מחר אני נוסעת צפונה לבֶּרלינגטון וממשיכה לטייל בניו-אינגלנד עוד שבוע לפני שאני חוזרת ארצה. עדכונים נוספים בהמשך. לילה טוב.

מודעות פרסומת

דיון

10 מחשבות על “הנה חלפו ארבעה שבועות

  1. כל הכבוד, אינגה!
    אני שמחה שנהנית וגם הרווחת.
    נשמע שהיה ממש גן עדן עלי אדמות, אפילו החלקים של ההתעמלות – כי באמת יש הבדל עצם בין הליכות בערים מתועשות בלחות לא נורמלית ובין הליכות בנוף פסטורלי באוויר צלול וקריר.
    המשך טיול נעים =)

    פורסם ע"י איריס | 6 בנובמבר 2010, 8:08
    • היי, אייריס! אכן, תפסתי שתי ציפורים במכה. וזו באמת בעיה, למצוא את המוטיבציה ללכת בעיר הלחה והצפופה. אבל יהיה טוב.
      מקווה שקיבלת את ברכותיי על הולדת סתיו, אני נהנית לקרוא את חוויותייך כאימא טרייה :-).

      פורסם ע"י אינגה מ. | 7 בנובמבר 2010, 2:01
  2. אינג'לה,
    אין לך מושג כמה אני שמחה בשבילך וכמה אני נהנית לקרוא את מה שאת כותבת!

    תיהני בטיול ואיחולי אינסוף להצלחה בדרך החדשה!

    פורסם ע"י הדסה | 6 בנובמבר 2010, 10:26
  3. אינגה — מחיאות כפיים סוערות!
    בהצלחה, ואני בטוחה שבעתיד גם תהיי קרן אור לנשים אחרות.

    פורסם ע"י נינה רימון דיויס | 6 בנובמבר 2010, 16:03
  4. אכן, מחיאות כפיים סוערות. האמת שאת באמת שונה מאוד מכל מי שסיפרת עליהן כאן, ובכלל התפלאתי שאת צריכה לפתח את הביטחון העצמי, כי תמיד הערצתי אותך ועדיין, על הביטחון העצמי ועל שמחת החיים, וכמובן על כך שאת תמיד כל כך שלמה עם עצמך. ותמיד אני אומרת לעצמי, הלוואי עליי ככה. אבל אם הסדנה הזאת תרמה גם לביטחון העצמי, אז היא בוודאי מעולה, ובכלל תזונה זה באמת לא הכול. אני כבר שנים לא בדיאטה, אני פשוט אוכלת אחרת, ומי כמוך יודע.
    אני כבר מתגעגעת נורא, תחזרי אלינו כבר כדי שנוכל להתראות פנים אל פנים, ולא פנים אל בלוג. נשיקות.

    פורסם ע"י רחלי | 6 בנובמבר 2010, 23:23
  5. חיבוק, חיבוק ועוד חיבוק. התרגשתי ובעיקר שמחתי בשבילך.
    תמשיכי לבלות, ובשביל להיפגש אני מבטיחה לבוא למרכז.

    פורסם ע"י ענבל שגיב | 7 בנובמבר 2010, 8:38

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

15% הנחה קבועה לקוראי הבלוג על כל המדריכים והמפות של "העולם"

לחצו על התמונה כדי להיכנס לאתר ולזכות בהנחה

%d בלוגרים אהבו את זה: