יום שישי, 12:53, ויש לי שעה שלמה של מנוחה לפני שיעור הזומבה. אז מה עושים? כותבים פוסט, כמובן.
The woods are lovely, dark and deep,
But I have promises to keep,
And miles to go before I sleep,
And miles to go before I sleep.
זוכרים את שירו של רוברט פרוסט, Stopping by Woods on a Snowy Evening?
פרוסט התגורר אמנם בניו המפשייר, אבל קבור בבֶּנינגטוֹן שבוורמונט, כשמונים ק"מ מצפון לגרין מאונטן, חוות הבריאות שאליה הגעתי לארבעה שבועות של 'רמונט בוורמונט'. היער כאן אכן מקסים, הנוף מעורר השראה, ואני צועדת מיילים רבים מדי יום…
אחרי ארבעה ימים של שמש ושמיים כחולים יורד כאן גשם זלעפות מאמש, ולפני כחצי שעה ירדו אפילו כמה פתיתי שלג. בקילינגטוֹן, לא רחוק מכאן, כבר נערמו כשלושים סנטימטרים של שלג ומחר ייפתחו אתרי הסקי. באמצע אוקטובר!
בגלל הגשם, חרגנו גם ממנהגנו לפתוח את היום בהליכה של כחמישה קילומטרים, ובמקום זה התאמנו בחדר הכושר המצויד היטב. יום טיפוסי כולל כשלוש עד ארבע שעות של פעילות גופנית – סיבולת, כוח וגמישות. בין השאר השתתפתי בשיעורי פילאטיס, יוגה, טאי-צ'י ומדיטציה, ובערבים היו גם שיעורים בתנועה מודרכת – כיף גדול ודרך נפלאה לסיים את היום. לפחות שלוש פעמים בשבוע יש טיולי הליכה בטבע (שעתיים של וֶרמונטיג בפארק הלאומי שמסביב), ופעמיים בשבוע יש גם אימוני כושר בבריכה. בין אימון להליכה יש גם שיעורים מרתקים בנושאי הליבה – תזונה, התנהגות -כמו "הבנת הרגשות שמובילים אותך לאוכל", או "עקרונות האכילה הקשובה לגוף". השיעורים מרתקים, לפעמים מצחיקים ולפעמים מרגשים עד דמעות… מדהים לגלות כמה עמוקים הפצעים של כמה מהנשים שמגיעות לכאן.
ההפתעה הראשונה חיכתה לי עם ההגעה, כי שילמתי על חדר לזוג (בתקווה לקבל שותפה נחמדה) וקיבלתי חדר ליחיד. החדרים מרווחים ונעימים, כמו מלון של שלושה כוכבים, רק בלי שירות החדרים ובלי טלוויזיה (זו נמצאת בסלון, מותר להדליק אותה מחמש בערב אבל רוב הזמן היא כבויה).
ההפתעה השנייה ציפתה לי באותו ערב, כשפגשתי את שאר הנשים בתוכנית. כולן מקסימות ותומכות, ותוך יומיים הפכנו לקבוצה מגובשת היטב. רובן באות לכאן מכל רחבי ארה"ב, מסיאטל ועד אטלנטה. רבות מהן חוזרות שוב ושוב, אם כדי לקבל זריקת עידוד נוספת ולהמשיך בתהליך, אם כדי להתרחק מחיי היומיום, להתמקד בעצמן וליהנות מהחברותא. אני, שהגעתי מישראל הרחוקה, הפכתי מיד לאטרקציה. יש כאן גם שתי צעירות בשנות העשרים לחייהן, אך פרט לכך אני אחת 'הילדות' בחבורה – הגיל הממוצע הוא 50. כולן חדורות מוטיבציה, האווירה נעימה ומשוחררת מאוד, ואין כאן שמץ של שיפוטיות, לא מצד הנשים בתוכנית ולא מצד הצוות עצמו.
וזו ההפתעה השלישית שציפתה לי, צוות המדריכות. כל אחת מהן היא טיפוס אמיתי, וכולן מרשימות מאוד. ג'ן, האחראית על הכושר הגופני, היא פצצת אנרגיה אמיתית, ומדביקה את כולן במרץ שלה (במיוחד כשהיא צועקת: shake those ta-tas בשיעור זומבה). לין-אן היא מדריכת כושר נוספת, עם גוף של רקדנית קפוארה ויכולת נפלאה לדרבן את הנשים לתת מעצמן עוד קצת. היא קוראת לכולן "סקיפ" או "שורטי", ולי היא קוראת "סמוֹלז". רובין היא התזונאית החמודה, שמטופפת לה בבניין בנעלי עקב אדומות; ודרלה וטרי הן שתי הפסיכולוגיות שמעבירות לנו שיעורים בנושא "התנהגות". שלושתן מצוינות, אבל טרי (שמעבירה גם שיעורים בתנועה מודרכת) היא פשוט תופעת טבע – יש לה צחוק מתגלגל והבעות פנים מקסימות, הרבה מאות אמפתיה וכל מיני אמירות מצחיקות – וכל כך נכונות – שנחרתות עמוק בזיכרון (that itty-bitty-shitty-committee; הסבר בהמשך).
טוב, הגיע הזמן לשיעור זומבה. להתראות בפוסט הבא… שיוקדש לאוכל. בינתיים, הנה תמונה של ארוחת צהריים טיפוסית.
בּלוֹגלוֹבּלי 
וואו, אינג'לה, נשמע כיף אמיתי. מקווה שהליווי המקצועי דואג לזה שלא כואבים לך יותר מדי כל מיני שרירים. אני פצחתי השבוע בנחישות בצעידה של רבע שעה ומיד כאב לי הגב ליומיים.
על הזומבה, דרך אגב, שמעתי לראשונה בשבוע שעבר, ואצלך בפעם השנייה.
תמשיכי לבלות ולעדכן.
פורסם ע"י ענבל שגיב | 15 באוקטובר 2010, 22:41היי דרלינג,
אכן, כיף אמיתי. אני ממליצה לכל אישה לבוא לכאן לפחות לשבוע, גם אם היא צריכה להוריד במשקל וגם אם לא.
זו ההפתעה הרביעית, שלא נתפסו לי כל השרירים. עושים כאן מתיחות כל הזמן, והערב (לקראת סוף השבוע) עשינו שיעור ארוך של מתיחות עמוקות. Works wonders.
פורסם ע"י ingam1 | 15 באוקטובר 2010, 23:42אינג'לה, נשמע מושלם – הנוף, המזג, האנשים, העבודה… באמת וואו! ספרי עוד וצלמי עוד.
נשיקות!
פורסם ע"י הדסה | 16 באוקטובר 2010, 9:39תודה, הדסהל'ה. אחרי שעברתי את השבוע הראשון (הוא הדחוס ביותר, כי בו מרוכזים כל השיעורים הבסיסיים) אני מקווה שייצא לי לכתוב יותר.
נשיקות בחזרה!
פורסם ע"י ingam1 | 16 באוקטובר 2010, 22:15וואו! נשמע כמו כיף מהמם! חבל שלא באתי איתך! בעצם… לא הצעת לי… חוויה לכל החיים. והיופי של ורמונט…נהדר. כתבי עוד וספרי!
פורסם ע"י מיא עשת | 16 באוקטובר 2010, 11:27אוי, מיאל'ה, אם הייתי יודעת שתרצי להצטרף… יש לך עוד זמן, את יכולה להירשם לשבועיים הבאים :-).
וחוץ מזה, את שאוכלת חסה כל היום היית מרגישה שמאביסים אותך.
פורסם ע"י ingam1 | 16 באוקטובר 2010, 22:13אינגולי, אני מאוד גאה בך!!! עושה רושם שאת נהנית וזה הכי חשוב! תמשיכי להנות ולשתף. מחכה לפרק הבא של "רמונט בוורמונט".
פורסם ע"י רוז | 16 באוקטובר 2010, 11:39Thanks, Roz! אני גאה בעצמי – עשיתי הכול בדיוק כמו שצריך, לא החמצתי אף שיעור, אני מרגישה מצוין, אני לומדת המון. זו חוויה.
פורסם ע"י ingam1 | 16 באוקטובר 2010, 22:10וואו, איזה נוף. כמה יפה שם בורמונט, כבר כמעט שכחתי. והאוכל נראה ממש טעים, זה לא אמור להיות דיאטטי? ומה זה זומבה? נשמע כמו שם של טקס אפריקאי.
פורסם ע"י מרב | 16 באוקטובר 2010, 12:24היי מותק,
ארחיב על האוכל בהקדם, הדגש הוא על בריא, אורגני, טרי ואמיתי ופחות על ספירת קלוריות (אבל עם כל הכושר שעושים פה זה בהחלט דיאטטי)… וזומבה זה שיעור סיבולת: מוסיקה קצבית, תנועות ריקוד (מרנגה, סלסה וכדומה) והרבה מאוד קפיצות. זה לא קל, אבל זה כיף לא נורמלי.
פורסם ע"י ingam1 | 16 באוקטובר 2010, 22:08אינגולי האהובה!
כיף גדול לקרוא על חוויותייך, ומעורר קנאה בהחלט! גם אנחנו, כולנו, רוצות להיות שם ורק לטפח את הגוף, להתעמל ולרקוד כל היום 🙂
אצלנו מתמודדים עם נזלת ושיעול מלא ליחה אצל מיה, לרגל ה"סתיו" שהגיע. מין סתיו ארץ ישראלי כזה, חמסינים אין-סופיים ומזגן כל היום. שרים עם הילדים על שלכת ועל היורה, ובינתיים מלבישים אותם בבגדים קצרים ומורחים קרם הגנה…
ואני, ידיי מלאות עבודה ואף פעם אין לי די זמן גם לטפל בכלים ובכביסה, לסדר את הבית ואת הניירת ולבדוק על מה כבר שילמו לי ועל מה עדיין לא. מתברר שגבייה זה חלק נכבד מעבודת העצמאי, וזה החלק המעצבן ושהכי פחות מתכוננים אליו…
ספרי עוד, צרפי תמונות ואנסה גם אני.
נשיקות!!
מתגעגעת ואוהבת,
ממ
פורסם ע"י מֶמֶ | 18 באוקטובר 2010, 10:43היי ממ,
הנה אני כבר מספרת עוד… מקווה שהחמסינים יעברו מהר ותיהנו מסתיו אמיתי, כמו שאני נהנית פה.
נשיקות.
אינגה
פורסם ע"י ingam1 | 19 באוקטובר 2010, 23:32אינגה מתוקה, נשמע לי ממש כיף. בדיוק היום אמא של דני סיפרה לי שהתחילו להעביר אצלם במועדון הספורט שיעורי זומבה. נשמע לי שזה תפור בשבילך, כי זה די דומה לריקוד, לא?! איך בכלל מצאת את המקום המקסים הזה? והכי נחמד נשמעות לי המדריכות. דמיינתי לעצמי מורות להתעמלות קשוחות ומפחידות, ולא היא. תמשיכי לכתוב, וכמובן גם תמונות. נשיקות.
פורסם ע"י רחלי | 20 באוקטובר 2010, 0:14היי דרלינג,
אכן תפור עליי 🙂
חיפשתי חוות בריאות בגוגל ומצאתי כתבה על 10 החוות הטובות בעולם – אחת מהן זו, שמצאה חן בעיניי יותר מכל השאר.
הוספתי כמה תמונות לפוסט החדש, ואנסה לצלם קצת יותר.
נשיקות.
פורסם ע"י ingam1 | 20 באוקטובר 2010, 2:44