טוב, נשאיר את הארזים לסוף ונתחיל מאזובי הקיר. ממש במקרה נתקלתי בבלוג טיולים בעולם הקטן, באחת מההפסקות הקצרות שנתתי לעצמי (אני בוסית רודנית, שמנסה ליישם את הטיפים שקיבלתי בפוסט הקודם, עזרו לארנב לבן במצוקה).
שתבינו, עיני לא צרה בבלוגים שעוסקים גם הם במסעות בעולם. לי יש את המסעות שלי, לאחרים את שלהם. כל המרבה, הרי זה משובח ושאר קלישאות… גם לא מפריעה לי העובדה שכל קישור בבלוג הזה מוביל היישר לאתר של שיחור. אני הרי כותבת לא מעט על שטיינהרט-קציר. שיווק עצמי הוא לגיטימי ביותר, וגם הם מנצלים כל פלטפורמה אפשרית, כולל כתיבת בלוג.
אבל מה זה הדבר הזה? גם אם נתעלם מהעובדה שבאף אחד מהטקסטים בבלוג הזה אין שום ערך מוסף – תאמינו לי, בדקתי – שימו לב כמה טעויות מצאתי בטקסט קצר כל כך (שלא לדבר על זה שכל הכתיבה עקומה ביותר).
נכון, אני לא מצפה מכל בלוג להיות דוגמה ומופת לכתיבה נאה, גם לי יש טקסטים טובים יותר וטובים פחות (לפכות אני יודאת לחטוב בלי שגיעוט). אבל איך יכולה חברה שמכבדת את עצמה לאפשר לבלוג כזה לעלות לרשת, כשהמטרה היא מן הסתם שיווק? תשכרו מישהו שיודע לכתוב!
עדכון (היישר מהמכבש): אם חשבתם שבזה מסתכמת מתקפת הפוסטים הכתובים גרוע ו/או מתורגמים בגוגל טרנסלייט, היכנסו לבלוג הטרי tikim, ובו שלל רשומות בנושא אחד ויחיד – תיקים למחשב. מרתק, אינפורמטיבי ביותר וכתוב נפלא, והכול באדיבות מרכז המזוודות והתיקים ולתפארת מדינת ישראל
[באיזשהו שלב פשוט נמאס לי לסמן את הטעויות אז עשו זאת בעצמכם].
זהו, גמרתי להתעצבן (אינגה הזועמת בדרכים איז בּק!), ועכשיו נעבור לארזים. כי מסתבר שגם אצלם נופלות שגיאות… הרבה שגיאות. השגיאות נפלו בששת הכרכים (2400 עמודים) של ספר הבישול Modernist Cuisine, שאמור לחולל מהפכה במטבח. בהוצאה בחרו לפרסם את התיקונים באתר של הספר.
קראתי על זה בכתבה שפורסמה בבלוג הספרים של הגרדיאן, והשתעשעתי מאוד (בסדר, אני לא תמיד זועמת). הכותבת תוהה איך יצאו המתכונים שהכינו קוראי הספר הבשלנים, שלא העלו בדעתם להיכנס לאתר ולהוריד את רשימת התיקונים הארוכה. בין השאר, בלבלו שם בין צלזיוס לפרנהייט, ויש גם תיקונים כמו:
In the recipe for Compressed Tomato, an additional step should be taken before step one: 'Remove the cores'.
ואם לא די בכך, בספר בישול של הוצאת פנגווין המכובדת ממליצים לקוראים להוסיף לטליאטלה מלח ואנשים שחורים טחונים (salt and freshly ground black people), במקום פלפל שחור גרוס, ובהוצאת הארפר קולינס המכובדת לא פחות פרסמו בטעות גרסה לא נכונה ומלאה בטעויות של Freedom מאת ג'ונתן פרנזן, ונאלצו להוריד אותו מהמדפים.
אז אם בארזים נפלה שלהבת… לפחות בבלוג הרבה יותר קל למחוק ולתקן.
בּלוֹגלוֹבּלי 
וחוץ מהטעויות – המידע ממש לא יסולא בפז! אפור בלונדון אז לא אפור בלונדון אז סעו ללונדון, יש שם גם פארקים ורחובות! אין ספק פוסט שבלעדיו אין טעם לתכנן נסיעה ללונדון.
פורסם ע"י דנה | 5 במאי 2011, 9:41🙂 אני הייתי קצת יותר עדינה בניסוח שלי. כל הפוסטים הם כאלה (רק תירוץ מאוד עלוב להוסיף לינקים לאתר של שיחור).
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 5 במאי 2011, 9:50נכון, במקום לנצל את הבלוג כדי לספר אנקדוטות, סיפורים קטנים,זויות מיוחדות – כל מה שהמטייל שלהם חווה ולא נכנס למדריכים הרשמיים. מדהים שעדיין חושבים שהגולשים סתומים.
פורסם ע"י דנה | 5 במאי 2011, 10:04מכירים את הצעות העבודה בנוסח: "כותבי מאמרים לקידום אתרים (SEO), אם תכתוב 20 מאמרים ביום תרוויח אחלה כסף"?
אז ככה זה נראה.
מעניין לעניין: פידבקים ראשוניים שקיבלתי מעלים שספר בתרגומי הולך לצאת לאור אחרי התעללות קלה(?) בעריכה.
אז כן, כל מתרגם יודע ש"צריך להתעקש" לעבור על הספר לפני שהוא יורד לדפוס. תראו לי עוד מקצוע שבו "צריך להתעקש" כדי לעשות עוד יומיים-שלושה עבודה בחינם. על הזין שלי (מרמיט הזועם בדרכים איז באק?), לא מוכן לניצול הזה יותר. ולא שזה חדש שלהוצאות פחות אכפת מהי איכות התרגום מאשר למתרגמים.
פורסם ע"י מרמיט | 5 במאי 2011, 10:34אה, עכשיו זה קצת יותר ברור… אם אלה נקראים מאמרים אז אני סופרת מהוללת.
ומעניין לעניין – אוף, זה כ"כ מעצבן. גם אצלי יש הוצאות שצריך להילחם בהן כל פעם שרוצים לקבל את הספר בחזרה לקריאה נוספת (בחינם), ובאחרות זה מובן מאליו שאני מקבלת את הספר לקריאה נוספת (גם בחינם). אם היינו מקבלים שכר הולם לג"ד, לא היה מפריע לאף אחד מאיתנו לעשות את האקסטרה עבודה הזאת בחינם – אני חושבת שביחסים בין לקוח לנותן השירות צריכה להיות גם מידה של יד רוחצת יד, מעבר למה שכתוב בחוזה. למרבה הצער, that's not the case.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 5 במאי 2011, 11:25כשאת מציגה את זה ככה, הפיתרון המתבקש הוא להשקיע פחות בתרגום הראשוני, על חשבון הקריאה הסופית. לו רק הייתי מסוגל…
פורסם ע"י מרמיט | 5 במאי 2011, 11:32אה, פתחת פה נושא שרבות דובר בו ועוד ידובר. אולי במפגש אצלך…
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 5 במאי 2011, 12:49אז בקשר לאנשים שחורים טחונים: איפה משיגים את התבלין?
פורסם ע"י רני | 5 במאי 2011, 9:58הם חייבים להיות שחורים? לבנים טחונים כבר לא הולך?
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 5 במאי 2011, 10:22תמיד טוחנים את השחורים, כידוע.
פורסם ע"י מרמיט | 5 במאי 2011, 11:33אכן.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 5 במאי 2011, 12:49נו, למה כבר אפשר לצפות ממישהו שבלוג הטיולים שלו נקרא mywordtrip? האמנם הוא מטייל בין המילים, או שסתם אבדה לו האות L בדרך? עצוב…
פורסם ע"י דּוֹדָשְלָהּ | 6 במאי 2011, 3:57את יודעת שאפילו לא שמתי לב?
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 6 במאי 2011, 12:32טוב, מה לעשות, אני מגיהה בדם 🙂
פורסם ע"י דּוֹדָשְלָהּ | 6 במאי 2011, 20:48ומה זה אם לא שירה?
***
תיקים למחשב נייד
תיק למחשב נייד הוא פריט מהותי לכל
לאיזה הזהות?
שמבקש להתייסר את נוכחותכם
המחשב הנייד רוגע בנוחות,
ולהגן עליו מפני שריטות וחבלות
תיקים למחשב נייד לא
אותו נפש יעדיפו לקנות דעת
תיק עבר אותו ניתן להסיע בעניין
פורסם ע"י סמי | 7 במאי 2011, 10:48אכן, שירה צרופה 🙂
ונראה לי שבפוסט הזה עשיתי להם יותר שיווק ממה שהצליחו לעשות בעצמם עם הבלוג שלהם.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 7 במאי 2011, 11:46שמת לב ל-URL של הבלוג? myword – אני לא לגמרי מצליחה להבין מה זה הבלוג הזה ולמה הוא טוב, אבל ברור שזה מין משהו פיקטיבי. מעניין אם בשיחור יודעים על זה בכלל, או שהם רק שילמו על שירות כלשהו שעושה להם רע.
פורסם ע"י חגית | 9 במאי 2011, 8:37כן, דודשלה הפנתה את תשומת לבי… who knows למה זה טוב, זה בטח לא משפר את התדמית שלהם.
פורסם ע"י אינגה מיכאלי | 9 במאי 2011, 8:59